"אנחנו עדיין הורגים בשם האלוהים"

ארבע שנים אחרי שהשחקנית הבריטית רייצ'ל ווייס זכתה בפרס האוסקר לשחקנית המשנה עבור תפקידה ב"הגנן המסור", נדמה שקללת האוסקר המפורסמת פסחה עליה: ווייס, שחגגה לאחרונה 40 להיווסדה, היא המועמדת המובילה לתפקיד האישה הרעה בסרט הבא בסדרת ג'יימס בונד (שההפקה שלו כרגע תקועה בשל בעיות פיננסיות) והיא גם הולכת לגלם את ג'קלין קנדי בסרט אותו יביים דארן ארונופסקי ("רקוויאם לחלום, "המתאבק"), הארוס של ווייס.

בינתיים אפשר לראות אותה מככבת ב"אגורא", שביים הספרדי אלחנו אמנבאר ("האחרים", "הים שבפנים"). העלילה ממוקמת במצרים, ימי האימפריה הרומית, המאה הרביעית לספירה. ווייס היא היפאטיה, אסטרונומית-פילוסופית-מתמטיקאית, בתו החכמה והמבריקה של מנהל הספרייה המהוללת של אלכסנדריה שנאבקת לשמור על חוכמת העולם העתיק, על רקע עליית הנצרות והשתוללות של קנאות דתית. זהו עידן בו יהודים ופאגנים נרדפים ונרצחים בשל האמונה שלהם. הסיפור אמנם מתרחש במאה הרביעית, אבל הוא אקטואלי להחריד.

"רציתי להציג את היפאטיה כדמות בשר ודם, בתור מישהי טבעית ועכשווית ולא מישהי קדומה שחנוטה בטוגה", הצהירה ווייס כשנפגשנו בפסטיבל קאן. "הסיפור של 'אגורא' מאוד רלוונטי לתקופתנו. אנחנו עדיין חיים על כדור הארץ בעודנו הורגים אחד את השני, בשם אלוהים, הפוליטיקה, הדת והפונדמנטליזם. אולי התקדמנו בטכנולוגיה וברפואה, אבל לא הרבה השתנה בתחומים רבים מאז המאה הרביעית לספירה - ישנם עדיין אנשים באפגניסטן ובמזרח התיכון שמקריבים את עצמם בשם הדת, ובלא מעט תרבויות נשים עדיין נחשבות לנחותות ולאזרחיות סוג ב', שלא זכאיות לקבל חינוך וזכויות.

"היפאטיה ואני אולי שונות וחיות בתקופות לגמרי אחרות, אבל גם אני כמוה מאמינה בסובלנות. 'אגורא' יכול להיות סיפור פוליטי, ואולי העובדה שבחרתי לספר סיפור פוליטי כזה אומרת עלי משהו. אני אמנם לא פעילה בשום ארגון פוליטי או תנועה חברתית, אבל אישית, אני מאמינה במסר של הסרט - שעלינו לדבר אחד עם השני במקום להרוג. במהלך השיחות, אפשר לדון בהבדלים השוררים בין הצדדים ולגשר עליהם. בעיני, המסר של 'אגורא' מאוד יפה ומתאים למציאות בישראל".

מה מייחד את אלחנדרו אמנבאר כבמאי?

"אני מעריצה גדולה של אלחנדרו וראיתי את כל סרטיו. כל אחד מהם שונה ויש בהם הרבה תשוקה וחוכמה. בשני הסרטים האחרונים שלו, 'הים שבפנים' ו'אגורא', הוא מדבר בעד סובלנות ונגד דוגמטיות. הוא אדם מאוד נחמד ונעים. אלחנדרו נמנה על הבמאים המתחשבים, שתומכים בשחקנים שלהם. הוא מאפשר לך למצוא את ההופעה שלך בעצמך, ואם הוא רואה שאתה הולך בדרך הלא נכונה, הוא מחזיר אותך לכיוון הרצוי. הוא מנהיג חזק, ו'אגורא' היה סרט שזקוק לכזה מנהיג".

חולה על אושרי כהן

לקראת "אגורא", ווייס שקעה בהכנות מהסוג האינטלקטואלי והפילוסופי, ובין היתר נפגשה עם אסטרונום כדי שתבין על מה היא מדברת בסרט. "האסטרונום לימד אותי שיעורים בסיסים במדע, כיוון שלא ידעתי דבר על מדע", היא מתוודה. "וגם תמיד הייתי גרועה במתמטיקה".

ווייס ואמנבאר. המסר מתאים לישראל (צילום: Gettyimages imagebank)

"אגורא" משופע בשחקנים ערבים-ישראלים: אשרף ברהום, סמי סמיר ויוסף סוייד. "אשרף מהמם בסרט, וכך גם האחרים", מעידה ווייס. "היה שילוב מעניין של ישראלים בהפקה הזאת - מוסלמים, נוצרים ויהודים, וזה תרם לסרט ולאווירה שלו".

גם אושרי כהן מגיח ב"אגורא" עד שראשו נערף. והראש שלו לא היה הדבר היחידי שנערף: גם תפקידו של כהן קוצץ משמעותית בתהליך העריכה. במהלך הצילומים כהן התיידד עם ווייס ואף חגג איתה ועם משפחתה את ליל הסדר. בשיחה איתה, ניכר שווייס אכן מחבבת את כהן והיא לא מפסיקה להרעיף עליו מחמאות. "אושרי כהן הוא פנטסטי! איש מקסים. בימי החופשה שלו הוא ישב בחדרו בבית המלון ויצר סרטוני אנימציה. הוא מאוד מוכשר. אני יודעת שבישראל הוא כוכב ענק.

"ראיתי את הסרט שאושרי עשה על לבנון, 'בופור', והוא היה שם מדהים. כל כך התרשמתי מהסרט הזה. זהו סיפור מרשים ויוצא דופן על מלחמה, בו אתה לא רואה את האויב והקרבות. ראיתי עוד סרטים ישראליים נהדרים - 'ואלס עם באשיר' ו'אור'. אני מעריצה גדולה של 'אור', הייתי שמחה להיפגש עם הבמאית שלו, קרן ידעיה".

אוסקר מעל האסלה

ווייס נולדה בלונדון למשפחה יהודית אינטלקטואלית-ליברלית: אמה היא פסיכואנליטיקנית ואביה הוא ממציא. ווייס מעידה שכיום היא לא אדם דתי, אבל בהחלט חשה זיקה לשורשים שלה. "אבי נולד בבודפשט ואמי בווינה, כך שאני מניחה שהרקע והמוצא שלי הוא מרכז אירופאי. זה בא לידי ביטוי גם במנהגים ובמאכלים עליהם גדלתי בבית. אני שילוב מעניין של בריטיות ומזרח אירופאיות".

בצעירותה היא עסקה בדוגמנות ובמהלך לימודיה בקיימברידג' היא ייסדה קבוצת תיאטרון, שהעלתה חומרים אותם כתבה בעצמה. ווייס החלה להופיע בתיאטרון ועבדה בעבודות מזדמנות כדי לשרוד. בראיונות קודמים, היא טענה שסבלה מהלוק היהודי שלה, שהיקשה עליה לפרוץ.

ווייז ב"אגורא". מפיקים מעדיפים בלונדיניות?

"נתקלתי בהחלט בראייה סטריאוטיפית של יהודים עם אף גדול. כשהייתי בת 19 סוכן שחקנים אמריקני הציע לי לשנות את שם משפחתי. שאלתי אותו, 'אבל למה? הרי יהודים שולטים ומנהלים את הוליווד', אז הוא אמר: 'זאת בדיוק הסיבה שאת צריכה לשנות את שמך'. היתה לו תיאוריה שהם מייעדים את התפקידים רק לשיקסעס, ושהמפיקים חושבים שמשחק זה כמו זנות והם לא רוצים שהנשים היהודיות שלהם יטלו חלק בכך. לטענתו הם גם מעדיפים נשים בלונדיניות".

ווייס שקלה לשנות את השם, אבל בסוף בחרה לדבוק בו. כיום, היא חומקת מדיון בסוגיה הזאת ומכריזה: "אני לא יכולה לדעת אם מפיקים לא ליהקו אותי בגלל שאני יהודיה, או בגלל השם שלי".

ב-1999, ווייס פרצה עם שובר הקופות "המומיה" ומאז נראתה ב"רווק פלוס ילד", "משחקי אמון", "משחק המושבעים" ו"קונסטנטין". הופעתה ב"הגנן המסור", בו גילמה פעילה פוליטית דעתנית ונחושה שפועלת באפריקה ויוצאת למאבק בחברות התרופות, זיכתה אותה כאמור באוסקר.

איפה את שומרת את הפסלון?

"שמתי את האוסקר שלי בשירותים. זה אולי נשמע כמו התייחסות חסרת כבוד אליו, אבל מדובר בחדר יפהפה. זה אחד החדרים המועדפים עלי. זהו חדר פרטי ואף אחד לא נכנס אליו - אנחנו הבריטים לא אוהבים שואו אוף".

בשנים האחרונות, ווייס מעדיפה לעבוד עם במאים נחשבים: וונג קאר ווי ("לילות בלוברי"), פיטר ג'קסון ("מבט מגן עדן"), ריאן ג'ונסון ("הנוכלים בלום") וכעת אלחנדו אמנבאר. "כולם יוצרים עם חזון אישי. לכל אחד מהם יש נקודת מבט ייחודית ושונה משל האחרים. פיטר למשל הוא במאי נפלא עם דמיון חזק ויוצא דופן. הוא גם איש מאוד נחמד, עדין ומתוק".

ווייס כמובן נהנית לשתף פעולה גם עם ארוסה, הבמאי היהודי-אמריקני דארן ארונופסקי, בו היא מאוהבת מאז 2001. ווייס חצתה למענו את האוקיאנוס ועקרה

לניו יורק. "זו עיר נהדרת ושופעת תרבות - מקום מאוד לא משעמם לחיות בו. אני כבר לא יוצאת כל כך למועדונים ומעדיפה ללכת למסעדות, תערוכות, סרטים ותיאטרון".

הזוג מגדל את בנם המשותף הנרי צ'אנס שנולד ב-2006. באותה תקופה הם גם שילחו את סרטם המשותף "המעיין", שכשל בקופות, נקטל על ידי חלק נכבד מהבקרים והקרנת הבכורה שלו בפסטיבל ונציה לוותה בקריאות בוז. "גם סרטים של פליני ואנטוניוני נקטלו כשהם הוצגו לראשונה בפסטיבלים וזכו לשריקות בוז", מתנחמת ווייס. "לפעמים המבקרים לא קולטים מיד את האיכויות של הסרט. רק בהמשך הם מגלים אותם. דארן הוא במאי נפלא ואמיץ שיודע לספר סיפור ולהנפיק דימויים חזותיים מופלאים".