להוציא מתוק מעז(ה)
דווקא הכרה בשליטת החמאס על קנטון עזה משרתת את הפתרון ארוך הטווח של ההסדר עם הפלסטינים. היא אף תאפשר בהמשך אפשרות לשקם פליטים פלסטינים בירדן
במהומה הבינלאומית שהשתררה לאחר השתלטות השייטת על ה"מרמרה", נשכחת התובנה הבסיסית והחיונית, האומרת שעימות אינו בהכרח דבר פסול ו/או רע. לעיתים הוא הזדמנות פז לשינוי "כללי-משחק" שהשגרה משמרת, גם כאשר נזקיהם עולים על תרומתם.
רצועת עזה מהווה מבחינה משפטית קנטון, קרי: חבל ארץ נבדל גיאוגרפית, בעל שלטון עצמאי, שראשיו נבחרו בבחירות דמוקרטיות. העובדה שהרשות הפלסטינית סירבה לקבל את התוצאה, וממשלת הנייה מימשה את זכותה לשלוט בדרך אלימה ואכזרית, אינה בהכרח נוגדת את האינטרס ארוך הטווח של ישראל.
אי אפשר לסתור את העובדה, שהאוכלוסייה המקומית ברצועה ששורשיה ההיסטוריים של מרביתה בהגירה ממצרים, נבדלת דמוגרפית מהאוכלוסייה הפלסטינית בחבלי ההר, הן ביהודה ושומרון ולא כל שכן בצפון.
נכון, לחמאס אידיאולוגיה הרואה בהשמדת "הישות הציונית", המדינה היהודית הדמוקרטית, משימה דתית ולאומית. אבל "משיחיות" זו פועלת בראש וראשונה פנימה, נגד זרם המודרנה שהוא המרכיב המשמעותי של האוכלוסייה הפלסטינית בעיקר בתחומי יו"ש, זו שהפרגמטיזם של הנהגתה יוצר לכאורה תנאים אפשריים להסדר מדיני בטווח זמן סביר.
השתלטות החמאס על הרצועה היא המציאות. שרידותה מאז תפיסת השלטון בכוח, למרות הסגר היחסי על גבולות הרצועה הן מצד ישראל והן מצד מצרים, גם היא מציאות. יתרה מזאת: יותר ויותר גורמים בינלאומיים לאו דווקא איסלאמיסטיים תובעים הכרה במציאות, משמע: הכרה בשלטון החמאס בעזה, ובכללם עיקר מדינות אירופה.
באופן פרדוקסאלי, דווקא הכרה בשליטת החמאס על קנטון עזה משרתת את הפתרון ארוך הטווח של ההסדר עם הפלסטינים, לא רק משום שהיא מכירה במציאות הגיאוגרפית והדמוגרפית המפרידה בין חבלי הארץ – הקנטונים – בהם הם יושבים, אלא ובעיקר משום שההכרה הבינלאומית בפתרון קנטונלי, תאפשר בהמשך יצירת קנטון שלישי, לשיקום עיקר הפליטים הפלסטינים בתחומי ירדן, שרוב אוכלוסייתה ממילא ממוצא פלסטיני. זאת מבלי שהדבר יביא קץ לשלטון בית המלוכה ההאשמי, ומבלי שהדבר יגביל איחודם העתידי של הקנטונים הנבדלים לישות ריבונית אחת.
דווקא ההכרה בשלטון החמאס בעזה והכנסת גורמים בינלאומיים לפיקוח על זרימת אמצעי לחימה לרצועה, יגבילו יותר ויותר את יכולתו לקיים פעילות אלימה מתוך הקנטון אל ישראל.
רצועת עזה היא בראש ובראשונה פצצת זמן אקולוגית: צפיפות האוכלוסייה, הריבוי הטבעי הגבוה בשילוב אבטלה רחבת היקף, הם מתכונת בדוקה לאלימות אורבנית תוססת, בדומה לפרוורי עוני בריו דה ז'ניירו או בסווטו בדרום אפריקה. הוסיפו את הכמויות האדירות של התחמושת ודור צעיר חסר תקווה לעתיד - והנה לפנינו הנפץ לכל הסדר שלום בעתיד. לישראל אינטרס מובהק למנוע התפוצצות פוטנציאל הרס זה.
המציאות כרגע היא, שהקהילה הבינלאומית וחלק משמעותי מהתקשורת ומדעת הקהל בעולם, עורכים הפרדה אבסורדית אמנם בין שלטון החמאס ובין הציבור, העם, שבחר בו. לא בכדי מנסה החמאס לשמר הפרדה זו, הפוטרת אותו מאחריות ישירה לטריטוריה ולציבור בהם הוא שולט בלי מיצרים, ובאופן פרדוקסאלי ההנהגה הפוליטית בישראל מסייעת בידו באי-הכרה במציאות הקיימת.
הכרה והכרזה ישראלית בקיומו של קנטון פלסטיני נבדל בעזה וקיום משא ומתן נפרד וגלוי עמו על דו-קיום בלא אלימות, יהווה גם הכרה בכך שטרם בשלו התנאים לשלום של קבע עם כלל העם הפלסטיני. אך אין זה צריך למנוע או אף לעכב הסדרים זמניים נפרדים, עם כל קנטון וקנטון.
אין זו משאת נפש של ציוני אמיתי, הרואה בהתקבלותה של מדינת היהודים למרחב דובר הלשון הערבית בהסכמה יעד נכסף. עם זאת, מאז ומעולם ידעה הציונות להכיר ולהבין את המציאות בה היא פועלת מנקודת מוצא שהכרה והבנה זו היא תנאי הכרחי לעיצובו של העתיד לטובתה.
מוטי אשכנזי, מנהיג תנועת המחאה לאחר מלחמת יום כיפור
לפנייה לכתב/ת 
