למרות טענות הימין אין קשר בין ביקורת אמת לפטריוטיות, בין אמירות נוקבות ותחזיות קודרות לבין אהבת המולדת
פורסם:
13.06.10, 09:07
היה זה בערב יום הכיפורים 1973 כאשר צלצל הטלפון בביתי והעיר אותי משנתי. שש בבוקר. על קו הטלפון היה דובר צה"ל, "פינייה" להב מנוחתו עדן, שעמד בהבטחתו לחזור אלי אחרי שיחה בהחלט לא נעימה בלילה הקודם. בעוד שעות אחדות תתעטף מדינת ישראל בקדושת יום הכיפורים ועכשיו "פינייה" על הקו.
שאלתי אותו יום קודם על אווירת המלחמה עם סוריה, על הכוננות הסורית העליונה, על הצבא הסורי שחונה כמעט על גדרות רמת הגולן, ו"פינייה", איש טוב ומיטיב, אמר לי: "אני ב'בור' (מוצב השליטה של המטכ"ל במעמקי האדמה). אמנם בשעה האחרונה מתנהל משהו לא ברור, והיועצים הסובייטים ומשפחותיהם עוזבים את סוריה ומצרים במטוסים אבל..."
וכאן ניסה "פינייה" להסביר לי שפרסום ידיעה על "אווירת מלחמה", "כוננות סורית", ו"צבא סוריה על הגבול", יגרום לכך - וזה ציטוט מדוייק - ש"אלפי חיילים לא ייצאו בגללך לחופשת יום הכיפורים. אתה רוצה שהם ישנאו אותך?" זו היתה מכת מחץ טלפונית. "פינייה" שיכנע אותי. "ידיעות אחרונות" גנז את פרסום הידיעה.
באותו ערב בבית הכנסת הרעים עליי מנחם בגין בקולו כאשר סיפרתי לו מה קורה. הוא לא ידע דבר וחצי דבר. למשך פחות מיממה הוחזקתי כ"פאניקיסט".
הסוף ידוע. למחרת פרצה מלחמת יום הכיפורים ורבים מאותם אלפי חיילים שעמדו "לשנוא אותי" לא קראו ולא יקראו לעולם את הסיפור הזה. הם נהרגו.
אחרי המלחמה, אחרי כ-2,600 הרוגים ואלפי פצועים, אחרי ששגינו בפרסומים העיתונאיים שנגעו בצה"ל, הבטחנו לעצמנו: לא עוד. אחרי שהיכנו על חטא, יצאה העיתונות ואיתה המדינה לדרך חדשה: צה"ל יזכה למלוא חופן שבחים כאשר יהיה ראוי לכך, ויופגז במטחי ביקורת כאשר הוא ראוי לכך, כמו כולם.
מה שכינינו "הלם יום הכיפורים" נגע בכל ענף בחיינו. וגם, אולי בעיקר, בהמוני האזרחים, בקוראי העיתונים, במאזינים לרדיו, בצופים בטלוויזיה. אחרי הפתעה שצבאית שכמותה לא היתה (וצריך להאמין ולקוות שגם לא תהיה), הבינו הלוחמים והאזרחים שכססו ציפורניים מאחור, שאין שום קשר בין ביקורת אמת לבין פטריוטיות, בין אמירות נוקבות ותחזיות קודרות לבין אהבת מולדת. איש ימין אינו אוהב יותר את מדינת ישראל מאיש שמאל.
יותר ממחצית תושבי ישראל כיום לא היו פה או לא חיו בתקופת המלחמה ההיא, ו"הלם יום הכיפורים" הוא עבורם מושג ארכאי שקראו עליו, אם בכלל, בספרים. מוסדות השלטון, בעיקר התקשורת והצנזורה הצבאית, התאימו עצמם למצב החדש, הנורמלי, התקין, הפתוח לביקורת, להערכות ולתחזיות, לאמירת אמת.
והנה אנחנו חוזרים אל הימים הרעים ההם: אנשי ימין הם, כמובן, פטריוטים, אוהבי ארץ ומדינת ישראל, חולמים ולוחמים, "מגש הכסף"; ואילו אנשי השמאל, בעיקר התקשורת, הם בני עוולה, בוגדים ומרגלים, אוהבי ערבים, מנוולים שונאי ציון. ביקורת פומבית על צה"ל היא בעיני הפטריוטים "סיוע לאויב", בגידה ממש. אל תגידו בגת. ספרו מאוזן לאוזן בחוצות אשקלון.
הטענות נגד הכתיבה הלא פטריוטית, כביכול, של התקשורת היום, מחזירות אותנו דווקא לימים הרעים שלפני מלחמת 1973, כאשר אנשי ימין, בעיקר פוליטיקאים דוגמת אריק שרון, "חגגו" בעקבות פרסומים "אנטי פטריוטיים" שהצליחו לצלוח את מסך הברזל של הצנזורה, שנשלטה אז לחלוטין על ידי שלטון השמאל (אולי פעם יגיע היום לספר, איך יזם שרון פרסומים בעיתונות שאנשי הימין מגדירים היום כ"בוגדניים").
ובכן, החיבור המודגש בימים אלה בין פטריוטיות לבין עמדות הימין, כמו גם להפך, בין שמאל לבוגדנות, הוא קשקוש מקושקש. מאז יום הכיפורים הארור ההוא אנו חיים ומשגשגים ועולים כפורחים במדינה דמוקרטית, שמקדשת את האמירה "איש באמונתו יחיה", וכמעט כולנו, מה לעשות, פטריוטים.
ונ.ב. לסיום: לפי הניסיון הפרטי שלי, אלה המגדירים עצמם פטריוטים ותובעים לסתום פיות ועיתונים יהיו הראשונים להתעורר אחרי האסון הבא – בתפילה שלא יבוא – ויצווחו בקולי קולות על התקשורת: איפה הייתם? מדוע לא אמרתם? איך זה שלא התעוררתם? נרדמתם בשמירה?
