ADHD: לא מוותרים על ילדי הקשב

"אני מעריך את עצמי יותר עכשיו. היה לי דימוי עצמי שלילי. חשבתי שאני לא יכול ושלא אצליח", אומר טל מזומן, תלמיד יב' במגמת תקשורת בתיכון רוטברג ברמת השרון. "בתחילת י' הייתי מאוד פסימי, אבל קיבלתי כלים שעוזרים לי להאמין בעצמי. אני יודע היום שאני עושה את המקסימום, לומד טוב ומשקיע. הפכתי מפסימי לאופטימי. עבדו איתי כאן מאוד חזק על זה".

 טל מזומן, צחי בן-ארי והמורה לילך גולוד. צילום: מיקה מאיר 

"נותן דרייב להמשיך הלאה"

אנחנו נפגשים במרכז מהו"ת הממוקם במקלט שבתיכון. המקום צנוע ונעים. בחלל פתוח וגדול עומדים ספה צבעונית, כריות ופופים. שולחנות מפוזרים בפינות. מהחלל המרכזי נסגרו מספר פינות זעירות לצורך שיעורים פרטניים. מטבח קטן הנמצא במקום תורם לאווירת הבית ומאפשר הכנת שתייה חמה.

המרכז, הקיים כ-5 שנים, מיועד לתלמידי התיכון הסובלים מלקויות למידה ומבעיות קשב וריכוז. בתחילת כל שנה נבנית שם לכל תלמיד מערכת שעות על פי צרכיו. הכלל הוא שהשעות במרכז אינן על חשבון הנוכחות בכיתה ולכן התלמידים מגיעים בשעות חלון, לפני או בסוף השיעורים הרגילים.

"זה לא רק מרכז למידה, אלא מרכז שנותן טיפול גם בהיבט הרגשי והחברתי לצד ההיבט הלימודי", מדגישה לירון לבקוביץ', שמנהלת את המרכז בשלוש השנים האחרונות. "כל תלמיד יכול להיות כאן בין שעור אחד ל-4 בשבוע, לפי הצורך ולפי מערכת השעות שלו. מלבד אסטרטגיות למידה, הכוונה היא לתת מענה לכל תלמיד ובאופן ספציפי, כיצד ללמוד בצורה יעילה. אנחנו מטפלים בכל הצרכים של התלמידים. הם מגיעים עם הבקשות ואני יושבת עם המורים".

"ביסודי היה קשה כי לא קיבלתי את העזרה בבית הספר", מספר נוי ברגר בן ה-17, תלמיד במגמת תקשורת. "לא ישבו איתי שם אחד על אחד ולא הסבירו לי נושא כמו שצריך. לא השתתפתי כמעט בשיעורים, לא ידעתי איך לבטא את עצמי ובכלל, הציונים היו נמוכים. כאן חשבו איתי איך נכון ללמד אותי. נתנו לי כל מיני כלים. זה נותן הרגשה הרבה יותר טובה כשאתה לומד ויש הצלחה. יש לך אדרנלין, יש לך יותר ציפיות מעצמך ויש לך דרייב להמשיך הלאה".

 כמו בבית. לירון לבקוביץ, טל מזומן ואביחי שמעון. צילום: חגית רענן

מקום אינטימי וחם

מעבר לשעות הקבועות, התלמידים מגיעים למרכז גם כאשר מתבטלים שיעורים, בהפסקות וכשסתם רע להם בלב. הם מקבלים אוזן קשבת ופינה שקטה להירגע מהאנדרלמוסיה שבחוץ ובראש (קשב וריכוז, זוכרים?).

"מהו"ת זה לא רק הקטע של הלמידה", אומר עמית דרור, תלמיד יא' במגמת הנדסת תוכנה. "הם עזרו לי עם המגמה בקושי משמעותי שנוצר. מעבר לזה, המרכז הוא בית שני בבית הספר. ראית איך אני מרגיש בבית (הוא מתייחס לכך שמצאתי אותו שרוע על הספה). זה מקום מאוד אינטימי וחם".

איך מתייחסים למרכז התלמידים האחרים? אני שואלת את לבקוביץ'. בגיל ההתבגרות הסטיגמות משחקות תפקיד חשוב. "התחלנו בכוונה לפני 5 שנים עם תלמידים חזקים מבחינה לימודית ואז בהדרגה צרפנו את כלל תלמידי בית הספר וככה לא נוצרה סטיגמה", היא עונה. "כיום, התלמידים הרגילים מקנאים. הם אומרים 'אפשר בכל זאת להיכנס?' אנחנו חייבים מאוד להקפיד. חלקם אומרים כבדיחה 'טוב, נעשה אבחון כדי להגיע'. התלמידים יודעים למה המרכז מיועד ולא רואים בזה משהו חריג".

"לימדו אותי איך ללמוד"

"יש לי הפרעת קשב די חזקה, ממש קשה לי להתרכז וכל רעש קטן מוציא אותי מהריכוז", מספר מזומן. "הגעתי לכאן עם ציונים לא טובים וגם נכשלים. התחלתי לעבוד עם לירון וזו פעם ראשונה שבעצם לימדו אותי איך ללמוד. אני בא לכאן כדי ללמוד. אני פשוט לא מצליח להתרכז בכיתה וחושב שאם לא היה לי את מהו"ת, לא הייתי יוצא עם תעודת בגרות. ב-4 מגנים ובגרויות אחרונות הוצאתי מעל 90 והכל דרך שיטות שמצאנו כאן שמתאימות לי. מדהים מה שעברתי כאן".

מי מממן?

ולבסוף, אין מנוס מהשאלה - מי מתקצב את הפרויקט? "משרד החינוך עצמו לא תומך בתוכנית הזו, למרות שהיא כל כך מצליחה", אומרת ד"ר נעמי וורמברנד, שייזמה ומלווה את מרכזי מהו"ת ומנהלת את המרכז הראשון בסמינר הקיבוצים.

"ראש גף לקויות למידה במשרד החינוך עוזרת לי מאוד בתמיכה מקצועית ולעיתים במימון השתלמויות למורים, אבל בזה זה נגמר", אומרת וורמברנד. "הקושי הגדול נובע משני דברים: הראשון הוא לשכנע שזה באמת עובד על התלמיד, המורים ההורים והתרבות הבית ספרית. מעט אנשים יכולים להבין את החשיבות לפני שזה קורה אצלם מול העיניים ולכן עבודת השכנוע היא קשה. והשני הוא לשכנע לשים כסף על זה במקום על משהו אחר. תמיד יש תחרות על המשאבים. בלית ברירה, כיום, זו עבודה עם הרשויות המקומיות - לרוץ מאחד לשני. הדרך הכי טובה לעשות את זה היא להתחיל מראש העיר. הם מבקרים במרכזים, מבינים ומתרגשים".