בלי טובות

גם אחרי 201 משחקים וארבע עונות במכבי תל אביב, דייויד בלותנטל - מדהים, אבל עדיין יש אוהדים שקוראים לו בלומנטל - לא רשם אפילו משחק אחד בנבחרת ישראל. גם לא אימון. כלום. הקשר היחיד שלו עם הנבחרת מזכיר את חץ הפוזשן ההוא ששולפים במזכירות, רק שהוא מופנה לצד אחד בלבד. איגוד הכדורסל והמאמן הלאומי מנסים לשכנע, ובלותנטל מתחמק. ואתם יודעים מה? עזבו אותו. מסע ההתרפסות הזה לא מוסיף כבוד לאף אחד. ובכלל, בלותנטל עצמו הוא לא כל העניין פה: הסיפור שלו הוא רק סימפטום לבעיה גדולה בהרבה, והיא שבמקום להשקיע בשחקנים מקומיים טובים שבאמת רוצים להופיע במדי הנבחרת, כבר שנים רודפים פה אחרי כל מיני מתאזרחים שעושים טובה.

האמת, את בלותנטל עצמו אני מבין. עם מכבי הוא שיחק בליגה, בפיינל פור, בגביע, בפלייאוף, ביורוליג ובאדריאטית - מה שתרצו. אבל הפעילות בנבחרת מתוגמלת בסכומים קטנים ונופלת על הקיץ, וקיץ זה חופש. בקיצור, לא משתלם. בלותנטל רוצה לנוח, כי יש דברים חשובים יותר ממשחקים נגד פינלנד או לטביה. בטח אחרי שאתה משחק נגד ריאל מדריד וצסק"א מוסקבה.

בלותנטל אמנם יהודי, אבל הקשר שלו לישראליות רופף במקרה הטוב. נכון שבכדורסל של היום אפשר לשחק בנבחרת לאומית בלי להיות הכי מחובר ללאום הנתון - יעידו כל אותם אמריקאים ששיחקו בבולגריה, מקדוניה, סלובקיה וכאלה בלי שחיו או שיחקו אי פעם במדינות האלה - אבל אם בלות'נטל היה נלהב לגבי הישראליות שלו, הוא היה מתייצב מרצונו ומעמיד את שירותיו לצורכי הנבחרת. ושחקן שעסוק בדיונים על הקלות וסידורי נוחיות לפני שהתאמן אפילו פעם אחת במדים הלאומיים הוא הכל חוץ מנלהב.

לא רע בשביל מישהו שהפסיד לגלבוע־גליל

(צילום: אימג' בנק / Getty Images)

בין ועידות הפסגה שנערכו בשבועות החולפים לגבי השתתפותו של בלותנטל במשחקי הנבחרת בקיץ הנוכחי, הוא זרק משהו בעניין הגיל שלו. "אצטרך לראות איך אני מרגיש", ניסה הפורוורד שבחודש הבא יחגוג 30 להסביר את מניעיו לקבלת מנוחה, "זאת לא החלטה פשוטה. אני מאוד רוצה לתרום לנבחרת, אבל אני כבר לא בן 22". תכלס? זאת זריית חול בעיניים. גם כשהגיע לכאן טרי מהקופסה הוא מצא דרכים להתחמק משירות הלאומי. ולא ש־30 זה זקן.

בסופו של דבר, אם אני מבין נכון, התגבשה החלטה שבלותנטל יצטרף לאימוני הנבחרת אחרי שאר השחקנים בסגל. ככל הנראה הוא יגיע באיחור גם לאימוני מכבי תל אביב לקראת העונה הבאה. ההסתייגות שלי נובעת מכך שאצל בלותנטל הכל יכול לקרות, גם אם דומה שהפעם תפסו אותו בביצים. ראשית, מאמן הנבחרת החדש אריק שיבק הוא אדם נעים הליכות אבל גם עקשן כמו פרד, וכשהוא רוצה משהו יש סיכוי גדול שישיג אותו. שנית, כתוצאה מהעזיבה של עומרי כספי וליאור אליהו יש עכשיו למכבי תל אביב בעיה בקאדר הישראלים שלה, והיא צריכה את בלותנטל יותר מאי פעם בעבר. ולא סתם, אלא את הבלותנטל הכי ישראלי שאפשר.

מכבי מבינה סופסוף שדעת הקהל לא תסבול התחמקות נוספת של מי ששמעון מזרחי מקפיד למנות את שמו עם הישראלים בקבוצה. והיות שבלותנטל ישחק כאן גם בעונה הבאה, כי הפעם אין סרט שמכבי תיתן לו ללכת, התעורר צורך לפתור את הבעיה אחת ולתמיד. לא לפני מתן הקלות, כמובן: שיבק יוותר קצת, מכבי תשחרר קצת חבל, ובלותנטל יגיע. רק שאני באמת לא מבין בשביל מה.

כן, דייויד בלותנטל הוא עדיין שחקן מצוין. אבל למרות השאיפה המובנת של שיבק להחזיק בסגל את הטובים ביותר, לא יקרה אסון אם הנבחרת תכלול שחקן שמת להצליח ולהילחם בשבילה במקום אחד שצריך לראות באיזה מצב פיזי יסיים את העונה כי הוא כבר לא בן 22, אבל לא מחמיץ משחק כשמדובר במכבי תל אביב. במקום התעקשות שמורידה את רף הגאווה והכבוד שנבחרת לאומית זקוקה להם, יכול להיות שהיה עדיף פשוט לעזוב אותו לנפשו.

הכדורסל הישראלי - ולא פחות מזה, הכדורסלן הישראלי - תמיד היה במיטבו כששיחק על שכל ועל לחימה. כל עוד לא הוכח שהנוסחה הישנה איבדה רלוונטיות, אין סיבה שנבחרת ישראל תתחנן בפני שחקנים שהם אורחים לרגע.