הרגשתי כעס מצטבר, שהפך בהדרגה לסלידה
החלטתי שלא מתחתנים ולא ממשיכים הלאה, אלא אם כן ברגע זה ממש אנחנו מטפלים בזה. כן,כן, טיפול זוגי (השם ישמור!), צמד המילים שכל כך הפחיד/ הלחיץ/ הרתיע אותך. ובחרת שלא לעשות את זה בשבילנו... בשבילי. מכתב גלוי לאקס
הכרנו אי-אז כשהייתי בת 20 וקצת, ילדונת אחרי צבא. לא ידעתי על עצמי שום דבר, בטח ובטח לא מה עתיד לקרות לי אחרי שאכיר אותך. היית הגבר הראשון בחיי, הגבר הראשון שרציתי ורצה אותי בחזרה.
היית אז בן 25, ביישן, חסר ניסיון עם המין הנשי, זה היה הקסם שלך. לא חושבת שהיו שם ניצוצות של אש או זיקוקי דינור בהתאהבות הזו שלנו, אלא בעיקר תחושה של "אוקיי - אנחנו בזוגיות". נוחות יתר היתה בהחלט מאפיין ברור עוד מההתחלה.
בלי יותר מדי טררם מסביב, מהר מאוד הכרת את משפחתי והפכת בן בית, מהר מאוד הכרתי את משפחתך והפכתי אני בת בית. פשוט הפכנו להיות "אנחנו". השנה הראשונה שלנו ביחד היתה מדהימה, בילינו ויצאנו ונפשנו ורבנו והשלמנו, זוגיות במיטבה (כך חשבתי, תמימה שכמותי).
ואז הריבים שלנו הפכו יותר תכופים, יותר מעיקים, מלאי כעס, כל ריב שלנו גרר והעלה והציף 20 ריבים אחורה, כי כלום לא נפתר, כלום לא משתנה. רבים, כועסים יומיים-שלושה, ושגרת החיים מביאה אותנו ללופ אינסופי של ריבים, כעסים או אדישות מוחלטת.
אצור בי כל כך הרבה כעס עליך, עליי, על המצב
אני מרגישה שקור, ניכור, וציניות הפכו מנת חלקנו היומיומית. כבר לא חיבקתי, ולא כי לא רציתי או לא אהבתי, פשוט כי לא הייתי מסוגלת. לא נישקתי כי לא התחשק לי להפגין חמימות כלפי מישהו שכל מה שאני מרגישה אליו היה כעס מצטבר, שהפך אט אט לסלידה, פשוטו כמשמעו. אני מרגישה שהבעת חיבה כמו פעם הפכה באיזשהו שלב ממני והלאה. לא הייתי מסוגלת להביא את עצמי להעניק לך חום ורוך ואהבה כמו שהייתי רוצה, מפני שאצור בי כל כך הרבה כעס עליך, עליי, על המצב, על איך לא עשינו עם ההתנהלות הקלוקלת שלנו שום דבר עוד מלפני הרבה זמן, כשזה היה קטן וכשיכולנו לשלוט בזה, במקום להביא את זה למצב שזה השתלט על כל נים בנפשנו. אנחנו לא רואים שום דבר חוץ מכל אחד את צדקתו הוא. במקום שנדע להתפשר ולהגיע לעמק השווה, אנחנו מתנצחים. משחקי אגו נהיו דיירי קבע בביתנו.
בתוך כל המצב הזה, וכנראה זו הטעות הגדולה ומשם הכל הדרדר - הצעת לי נישואים. ביקשת ממני שאהיה האחת והיחידה שלך, אהובתך לעולמים, אמא לילדינו. ובכל זה חשבתי לעצמי - איך לעזאזל אנחנו עושים את זה לעצמנו?
אז החלטתי שלא. שלא מתחתנים ולא ממשיכים הלאה, אלא אם כן ברגע זה ממש אנחנו מטפלים בזה. כן,כן, טיפול זוגי (השם ישמור!), צמד המילים שכל כך הפחיד/ הלחיץ/ הרתיע אותך. ובחרת שלא לעשות את זה בשבילנו... בשבילי. וכשכבר הסכמת אחרי לחץ מתון מצידי... התחרטת.
מגיע לי בן זוג שרוצה להילחם איתי את המלחמות הנכונות
כאן נשברתי, לא יכולתי יותר. לא רציתי לראות את עצמי בתוך מספר שנים לא רב נשואה, עם ילדים כלב ומשכנתא, ובעיקר - ממורמרת. וכועסת. נמאס לי לכעוס! מגיע לי יותר, מגיע לי בן זוג שרוצה להילחם איתי את המלחמות הנכונות ולא יפרוש בשיא.
קיבלתי החלטה, נפרדנו. חשבתי שאצליח לעמוד בהחלטתי, אבל היו נפילות לכאן ולכאן, לא אשקר. נרשמה גם שיחת טלפון שלי אליך בבכי היסטרי שאני רוצה לחזור. לא באמת כי רציתי, אלא כי היית חסר לי, הזוגיות, הביחד שלנו היה חסר לי.
השעון המעורר שלי, או סטירת הלחי, אם תרצו, הגיע בדמות בבואה שלך באתר הכרויות, עם פנייה נרגשת לאומה - אתה מחפש קשר רציני, לחתונה. שבוע אחרי.... וואו, הכאפה שאני קיבלתי...
אבל הנה אני פה, כבר חודש וחצי אחרי, חזקה ומחוזקת, יודעת מה אני רוצה ומה אני לא, בשלה ומפוכחת. אחרי תקופה לא קלה בכלל, ובטוחה שעוד יהיו נפילות ובכי וגעגועים. תקופות נפלאות עוד מצפות לי. יהיה טוב, אני יודעת. כבר טוב לי.
ואני רוצה שגם לך יהיה הכי טוב בעולם.
