לא טוב למדינה, למשק הישראלי וגם לציבור החרדי, שמשפחות מי ש"תורתם אומנותם" ללא הגבלת מספר או גיל, מקבלות קצבת הכנסה. לא טוב גם שקצבה זו היא חלק מבסיס תקציב המדינה. קצבאות מכספי המדינה יוצרות תמריצים שאינם טובים לאיש (פרט אולי לממסדים חרדיים).
מסלול החיים של "תורתו אומנותו" צריך היה להיות מסלול חשוב ויוקרתי לקבוצה נבחרת, של מי שעיקר עיסוקם לימוד תורה והנחלתה. מי שמשתתפים במסלול הזה על פי כישוריהם במקצועם, צריכים ליהנות מתמיכה שתאפשר להם קיום מכובד ולא רק קיום בתנאים קשים.
לימוד תורה ויצירתיות תורנית גם הם דברים שראוי שהמדינה תתקצב ותעודד. שימוש כזה בכספי המסים של כולנו אינו שונה מעידוד של ספורט או של אופרה. הוא חשוב במיוחד במדינה שחלק מתפקידה הוא עידוד היצירתיות היהודית על כל צורותיה, ושימורם ופיתוחם של נכסיה התרבותיים. במסלול זה צריכים להיות לא רק חרדים אלא גם נציגי ציבורים דתיים אחרים.
אלא שההסדר בישראל יוצר תמריץ כזה לא רק למעטים הנבחרים אלא לכל בני הציבור החרדי. התמריץ הכספי מצטרף למערכת לחצים חברתיים ולהסדרים נלווים כגון דחיית השירות מצה"ל ואיסור העבודה תוך כדי דחיית השירות, ויוצר מציאות חמורה ומסוכנת.
חוסר ההשתלבות של רוב הגברים בציבור החרדי בשירות צבאי ובתעסוקה מביא לא רק לעוני מתמשך, הסתגרות והפסד משמעותי של תרומה לתוצר הלאומי של המדינה, אלא גם לעוינות גוברת בין חלקי הציבור בישראל. היא גם נותנת מונופול על "יהודיות" לפרשנויות שמקורות יהודים רבים ומגוונים דוחים כבלתי ראויות.
במדינה מתוקנ, וגם במדינת יהודית, אנשים צריכים לעבוד לפרנסתם ולפרנסת משפחתם, ולהשתתף בנטל הנובע מקיום המדינה והתנאים שהיא מאפשרת. הסדר היוצר תמריצים מנוגדים לקבוצה שלמה של אנשים, הגדלה במהירות רבה יותר מן האוכלוסייה בכללה, לא רק מעוות כלכלית וחברתית אלא גם מקומם מוסרית.
העובדה כי מדינת ישראל אינה נוקטת שורת צעדים משולבים, שתביא בהדרגה לסיומו של מצב זה תוך כדי מציאת הסדרים שיאפשרו לחרדים החפצים בכך לשמור על אורחות חייהם, היא עוד גילוי של כניעה ללחצים קואליציוניים קצרי טווח, תוך הפקרת האינטרס ארוך הטווח של המדינה ושל כל הפרטים והציבורים החיים בה. גם אלה של החרדים עצמם.
למרות כל זאת, קשה לשמוח על החלטת בג"ץ הקובעת אחרי עיכוב של עשר שנים, כי הסדר הקצבאות הזה והחוק עליו הוא מבוסס, אינם חוקתיים. לא רק מפני שיש חשש שכבר מצהירים עליו, שפוליטיקאים ציניים ישתמשו בה כדי לעגן בצורה עמוקה יותר את ההסדר שנפסל. לא רק מפני שזה עלול להחריף את ההתקפות המסוכנות על בית המשפט מצד אלה שהחלטתו מנוגדת לאינטרסים הפוליטיים שלהם. אלא מפני שהפגם בהסדר המדיני הנהוג הוא עניין עמוק ויסודי של מדיניות ושל מוסר פוליטי, של עקרונות היסוד של נאמנות המדינה לחברה החיה בה. ולא נכון להציג את הסוגיה כאילו עיקרה הוא משפטי או עניין של זכויות אדם.
בחברה בריאה ובדמוקרטיה מתוקנת, צריך היה להיות חסם חברתי פוליטי חד משמעי נגד הסדרים כאלה. היה צריך להיות ברור לפוליטיקאים, חרדים ושאינם חרדים, כי מי שיאמץ הסדר כזה ייענש בקלפיות בלי קשר לעמדותיו בנושאי שטחים או דת ומדינה.
ההסדר הזה פסול לא כי הוא פוגע בזכויות, אלא כי הוא חותר תחת האמנה הבסיסית ביותר ביחסים בין פרטים למדינתם. אסור שבית המשפט ישתף פעולה עם ההתחמקות הזאת של מנהיגינו הפוליטיים מאחריותם כלפי קהילותיהם וכלפי המדינה ואזרחיה כולם.
רות גביזון היא הנשיאה של מציל"ה
למחשבה ציונית, יהודית, ליברלית והומניסטית
