האמת? ידענו שזה יקרה בסוף, אבל איכשהו תמיד חשבתי שזה יצא סביב משהו נורא חשוב ועקרוני כמו איזה חוק דרקוני שיאסור עלינו למול את בנינו, או איזו גזירת אנטיוכוס שלא לשמור שבת. פייר, לא חשבתי שמלחמת התרבות הגדולה תגיע סביב השאלה האם בנות ישראל צריכות לכפתר את החולצה עד הסוף, או שמא יש לאפשר להן להשאיר כפתור אחד פתוח.
באמת, יצאה קצת מעפנה, המלחמה של החרדים בדמוקרטיה הליברלית החילונית.
במקום לחכות לאיזה קונפליקט אמיתי ולצאת אבירי זכויות אדם העומדים על זכותם לממש את זהותם בחברה רב תרבותית, הם שמו את כל הקופה על חבורה של הזויים קיצוניים, שאפילו לא מקובלים על רוב רובה של החברה החרדית, ויצאו אויבי זכויות האדם והמדינה המודרנית. כי הם לא יצליחו לשכנע אף אחד (ולדעתי הם אפילו לא משוכנעים בכך בעצמם) שהזכות שלא לקבל בנות מזרחיות לבית הספר של האשכנזיות בגלל האינטרנט שיש להן בבית, בגלל אותו כפתור ידוע לשמצה בקצה הצווארון, או סתם בגלל גזענות גרידא היא התנגשות בין "דעת תורה" ובין הדמוקרטיה המודרנית, ושהליכתם על כך לכלא "בראש מורם" היא מלחמה על זכויות אדם.
אבל ניחא. כל אחד בוחר את המלחמות שלו, והם עושים את הבחירה שלהם, שבואו נודה, לא ממש מפתיעה. רק שעכשיו באמת יצא המרצע מן השק - מדובר בקבוצה שלא סופרת את החוק הישראלי או את העקרונות הבסיסיים של הדמוקרטיה המודרנית כמו שלטון החוק. מבחינתם, מה שהאדמו"ר אומר זה מה שיהיה, ושום דבר אחר לא יקבע. מצער, עצוב, מפחיד אפילו, אבל - כאמור - לא באמת מפתיע, ואפילו כבר לא מכעיס.
אבל מה כן מכעיס, ואולי גם עדיין מפתיע? ששוב, מגזרת הציונות הדתית, שומעים בעיקר שתיקה. אף אחד לא מדבר - לא הדרג הפוליטי, לא הרבנים, לא אנשי חינוך. הזירה הציבורית בוערת, מלחמת תרבות בפתח, ואצלנו? שתיקה.
מה עומד מאחורי השתיקה הזו? יש שתי אפשרויות, וכשלעצמי אני מתלבטת איזו מהן גרועה יותר. האופציה הראשונה היא שברור שיש התנגדות בסיסית ונחרצת לבחירה של הציבור החרדי לצאת כנגד פסיקת בג"ץ, נגד שלטון החוק ובמובנים רבים נגד הדמוקרטיה כולה, אבל איכשהו אין אומץ לצאת נגד החרדים.
על פי אפשרות זו, בעצם ברור לכל קברניטי הציבור הזה שהדמוקרטיה היא נשמת אפינו, ושאסור בתכלית האיסור לשבור את הכלים מול מערכות המשפט ומערכת החוק. רק מה? לא נעים. בכל זאת, מתפללים יחד באותו מנין, לומדים את אותו דף גמרא. אחים. ויש איזה הסכם לא כתוב שכזה, שלא מכבסים את הכביסה של האחים בחוץ, ושלא יוצאים בפומבי האחד נגד השני. לא משנה שההסכם נשמר רק על ידי צד אחד, ושלהנהגת החרדים אין שום בעיה לצאת כנגד הציונות הדתית ורבניה, לפסול את גיוריהם, לזלזל בכשרויות שהם מנפיקים וכו'. עדיין, יש איזו "אחוות אחים" מוזרה שכזו שגורמת לכל מנהיגי הציבור שלנו לעבור לדום שתיקה כשמשהו כזה קורה.
האופציה השניה היא שבעצם, אחרי הכל, עמוק בפנים ואחרי כל שיעורי האזרחות והפעולות בבני עקיבא, בעצם מסכימים
אצלנו עם התפישה החרדית. ברגע שמשתמשים בשם הקוד "דעת תורה" ולא משנה על מה, לא רואים יותר כלום מול העינים, ויוצאים למלחמת קודש. כביכול, כל בלבולי המוח על ראשית צמיחת גאולתנו כבר מזמן לא רלבנטיים - אנחנו כבר לא שם. רק איזה מזל שאחינו החרדים עושים בשבילנו תמיד את העבודה המלוכלכת, ולנו נשאר רק לשתוק.
אז זהו, שלשתוק יותר אי אפשר. תהיה ההכרעה אשר תהיה, יש לשמוע את מנהיגי הציונות הדתית אומרים את שלהם בצורה מפורשת. איך אוהבים להגיד אצלנו? יש לעשות "חשבון נפש" ולהחליט פעם אחת ולתמיד לאיזה מחנה אנחנו משתייכים - האם אנחנו חלק אינטגרלי ממדינת ישראל היהודית והדמוקרטית על כל המשתמע מכך, או שמא אנחנו רואים בה רע הכרחי אינטרסנטי ופונקציונאלי שאינו מחייב אותנו במה שלא נוח לנו.
כי לשבת על הגדר כבר אי אפשר - הגדר מתפוררת ונופלת בימים אלו ממש. עמדתי האישית בשאלה זו ברורה לחלוטין, אך יש לדרוש גם ממנהיגי הציונות הדתית לקום ולומר בצורה חד משמעית אחת ולתמיד באיזה צד שלה הציבור הזה נמצא.
