חילול השם

א. בכל מאבק בין נאמנות לריבונו של עולם ובין נאמנות לכל גורם אחר - אנחנו נאמנים לריבונו של עולם. לו היה זה מאבק בין תורת ישראל ובין מדינת ישראל נאמנותנו לתורת ישראל הייתה מוחלטת.

ב. לאורך כל הדרך אני סובר שיש למתן את המאבק בין שני מקורות הסמכות - התורה והמדינה, ולמעשה אין כל סיבה שהם יתעמתו ביניהם. המדינה אינה צריכה להתערב בנושאים של אמונת הפרט, התורה אינה סותרת את קבלת תקנות הקהל, ובאותם מקומות בהם יש עימות אפשר לדבר בשפה אחרת לגמרי, היא שפת ההסכמות, והניסיון שלא להגיע לעימות.

ג. במקרה המדובר עתה, כלל אין מדובר בעימות בין התורה ובין המדינה. מי שנושא את שם התורה, קורא מעמד של קידוש השם וקריאת שמע, ורואה קבלת עול מלכות שמיים - באפליה (שאינה מתחוללת

בעמנואל בלבד (ששם ניתן להתווכח על הפרטים), בגזענות וכד', אינו מקדש שם שמיים אלא מחלל שם שמיים. בלתי אפשרי שאנחנו לא נהיה חלק מהשמעת קול הנידחים, המופלים ואלה שבזים להם. כואב לי כל כך שעל נושאים אלה מכתירים שם שמיים, קידוש השם, בעוד שמה שמתחולל הוא בדיוק ההיפך.

ד. אני רוצה להדגיש שאני מודע לזה שעמדה זו תעלה לנו במחיר יקר במישור הפוליטי. היהדות החרדית לא תהיה אתנו, כשם שהיא לא הייתה עמנו בגוש קטיף, במאבקים כנגד עקירות עתידיות. לא זו בלבד, אלא שילדינו יחשבו בטעות כי הם "הרציניים" והנאמנים לשם שמיים, ואילו אנחנו בוחרים במדינה, וזאת לאור תעמולה שקרית. אף על פי כן, אנחנו צריכים להיות מכוונים לאמת, ולא לשיקולים פוליטיים.

ה. מנגד, מאבקנו בהתערבות בית המשפט העליון בעניינים לא לו, ובכך שבית המשפט

עצמו אימץ לעצמו עמדה לוחמנית ואינו פועל באותו מזג שיפוטי הנדרש במצבים אלה. לא מכניסים הורים לילדים לבתי כלא!

ו. עמדה זו היא גם עמדה רוחנית אולם גם עמדה חינוכית, ואנחנו חייבים לפעול חינוכית עם ילדנו כדי להעמיק בהם את התודעה המיוחדת של הציונות הדתית, ואת חילול השם שבעמדה האחרת.

ז. כמה עצוב לראות את הציונות הדתית בשעה הזו, ממשיכה להיות בלתי רלוונטית לסוגיות הגדולות. אנחנו היינו צריכים להיות המפשרים והמגשרים, המדברים עם היהדות החרדית בשפה הדתית ועם בית המשפט בשפה המשפטית, ומוצאים את התפקיד הגדול של שילוב הכוחות ולא עימותם. אנחנו לא במעמד הזה בשל הכרעות שאנחנו עשינו: בין בשאלה את מה אנחנו מעמידים בראש סדר היום שלנו, והן בשל פיצולי הפיצולים ופילוגי הפילוגים. אולי יחוס עם עני ואביון אולי ירחם.  

המאמר המלא של הרב שרלו מתפרסם באתר ישיבת ההסדר בפתח תקווה