נמאס לי לשכב במיטתי ולדעת שאנו כה רחוקים
הבנתי שדווקא במקום האחרון שהייתי מעלה בדעתי, על אותה גבעה קטנה באמצע הלילה, יכולים חלומות להתגשם. אם רק לא אחמיץ את ההזדמנות. אורות בלילה, סיפור לשבת
זה זמן רב שמחלון חדרי נצפה נוף שונה בלילות. אורות קטנים המרחפים במהירות אדירה וצבעים מסחררים נוהגים להתפרץ כך סתם באופק אליו אני מסתכל רגעים לפני שאני שוב מוותר לעצמי ושוקע בעולם של חלומות, אותו עולם שפעמים רבות הייתי מוכן לעשות הכל כדי לחיות בו באמת.
זה זמן רב שמאותו חלון זכוכית גדול דרכו בהיתי באותם אורות ניקר בי הרצון ללכת אל האופק ולחפשם, לנסות להושיט ידי ולגעת, אף לרגע, במה שנראה מרחוק כפרי הדמיון בלבד.
בשעת לילה מאוחרת שוב לא הצלחתי להירדם. המחשבה על כך שאי שם במרחק קיים זה המושך אותי אליו כמו מגנט ואני כלל אינני יודע מדוע לא נתנה לי מנוח. וכשלא יכולתי לשאת זאת עוד מצאתי עצמי כך סתם באמצע הלילה צועד יחף ברחובות העיר, שמבטי נעוץ במרחקים. נדמה היה לי שבאותו הלילה רק אני הצלחתי להבחין בניצוצות הפלא, אך הדבר כלל לא שינה לי. נמאס לי לשכב על גבי בלילות ולדעת שאנחנו כה רחוקים.
בתוכי התחילה לקנן הדאגה שמא לא אמצא דרכי
עוד מבט:
אני עדיין מחכה לך, ואני כבר די מתוסכל
גיא צ'וק
רגע אחד תפס אותי במיוחד: גשם כבד בחוץ, הבית שלו נראה חמים ומזמין, והיא שוכבת על הספה, עוטפת את ראשו בין שתי ידיה ומנשקת. גם אני רציתי משהו כזה. הידיעה שהאהבה שלי קיימת אי שם, עדיין לא מוּכרת, גורמת לי להיות אמביציוזי מאוד
הלכתי שעות, ומאחוריי יכולתי להבחין באורות העיר ממנה התרחקתי בזמן שפניי תוהות אל אור אחר לגמרי, ובתוכי התחילה לקנן הדאגה שמא לא אמצא דרכי לאן שרצה לבי. גשם התחיל לרדת, אבל מזג האוויר היה חם. כשהתבוננתי היטב הבחנתי שהגשם ירד רק עלי. התחלתי להגביר את קצב הליכתי, כשניצוץ בוהק בצבע סגול פילח את השמיים. במרחק לא רב ממני הבחנתי בגבעה וצללית אדם בראשה. רצתי אליו כיודע שהפיתרון בידיו, והגשם לא עזב אותי אף לרגע.
נעמדתי מולו בזמן שפרש את ידיו לשני העברים, וכשהתחילו הרעמים סביבי הבנתי שאינו מבחין בי בתוך כל הסערה בה אני נמצא.
"מה הם האורות האלה?" קראתי לעברו כשהרוח היכתה בפניי. הוא נדמה כמעכל את שאלתי בזמן שבחן אותי מכף רגל ועד ראש. אור קטן וצהוב בקע לפתע מנקודת אוויר על יד דמותו. הוא תפס אותו כהרף עין - ולפתע הפסיק הגשם ובבת אחד התייבשו בגדיי.
התקרבתי אליו וכבר לא הבנתי מה אמיתי ומה לא. התבוננתי באור הצהוב הקטן שריצד בכף ידו, והוא נשען לאחור כשעיניו עצומות, כאילו נוצֵר את הרגע לעד. הושטתי ידי לעבר כף ידו, ואותו ניצוץ קטן קיפץ אל כף ידי ודילג במעלה זרועי.
לפתע מילאה אותי הרגשה נעימה. תחושת הביטחון אותה דורשת הנפש בכל יום ויום מחדש מסוגלת לגרום לאדם לבצע מעשים אותם לא היה מאמין שבכוחו לבצע. ההשתוקקות לרצף רגעים כאלה, בהם הדאגה איננה, היא המכנה משותף שעם הזמן הפך גם בני אדם רבים לאויבים.
אני חושב שאותו לילה בו קיפץ האור הקטן והצהוב בכף ידי היה למעשה הפעם הראשונה בחיי שבאמת חשתי בטוח. לפתע הבנתי כמה כוח יש לאותם יצורים קטנים הזוהרים בצבעים שונים, ואני כלל לא ידעתי לכנותם בשם אחר. הבנתי שדווקא במקום האחרון שהייתי מעלה בדעתי, על אותה גבעה קטנה באמצע הלילה, יכולים חלומות להתגשם.
"מה עלי לעשות?" שאלתי בשקט בזמן שאיש הצללים פקח עיניו באיטיות, ואז הבחנתי עד כמה מבוגר היה.
"עליך לחכות להזדמנות", אמר לי. "לכשתגיע, אל תתן לה לחמוק", הוסיף כשנקודת אור כחולה קטנה התיישבה על כתפו והוא ליטפהּ כאילו היתה חיית מחמד.
"לחכות להזדמנות?" שאלתי בלי להבין כלל את כוונתו.
"לחכות להזדמנות", חזר ואמר לי, באותו קול רגוע, עיניו נועצות מבט באורות הסובבים אותנו וגורמים לי לתהות האם מה שבעיניי היה רק הבזק אור רגעי מסמל עבורו הזדמנות למשהו גדול הרבה יותר.
התביישתי לשאול עוד, חשתי טיפש כשניסיתי להבין
שתקתי, חשבתי שיש דברים שאני צריך ללמוד בעצמי, תוך רכישת הניסיון. התביישתי לשאול עוד, חשתי טיפש כשניסיתי להבין דבר מה שנראה למישהו אחר כה פשוט. אולי לא הייתי צריך לשתוק אז, אולי הכל היה נראה אחרת אילו רק הייתי חש מעט יותר בטוח בעצמי.
עיניו של איש ההזדמנויות נפערו בהפתעה, ואל אותה גבעה קטנה התקרב כדור ירוק זוהר. כשהתכופפתי בבהלה ניתקו רגליו מן האדמה וקול צחוק מאושר ליווה אותם כשהמריאו אל על.
נותרתי לבדי על אותה גבעה שלפתע הפכה חשוכה. מרחוק יכולתי לראות את אורות הבניינים והכבישים, אבל פשוט לא רציתי לחזור. חששתי שבתוך כל ההמון הזה לא אצליח להבחין בנקודת אור בודדת מרחפת, המצפה שאושיט אליה את שתי ידיי.
ניסיתי להבין אם יש רק מקום אחד כאותה הגבעה, או שמא עלי לחכות ליום בו יבחין האחר באורותיה ויגיע אליה מהמרחק, אולי רק אז אוכל גם אני לרחף לשמיים ולהשמיע קול צחוק כזה שאינני זוכר כיצד הוא נשמע עוד.
וכך, על גבעה חשוכה באמצע הלילה, התיישבתי על אדמה קרה בעודי בוהה קדימה במבט עייף והמתנתי להבזק אור רגעי אחד אחרון, כזה שאוכל לתפוס בידי ולקוות שאולי הפעם אעשה זאת כמו שצריך. כזה שיגרום לי לדעת שהפעם לא אאכזב את זו שלרגע אחד תבליח שוב בחיי כמו אור קסום לו אמתין בסבלנות אין קץ על גבעה חשוכה.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
