דמיינו מדינה שכמעט ואין בה אינטרנט. השלטון מפעיל שני אתרים בלבד, אחד מטעם "המשרד לענייני אינפורמציה" והשני מטעם המפלגה השלטת. שיעור חדירת האינטרנט באוכלוסייה, המונה קרוב לשישה מיליון תושבים, עומד על שלושה אחוזים בלבד. דמיינו מדינה בה כל מוסדות העיתונות הכתובה העצמאית נסגרו כבר לפני למעלה מתשע שנים. במדד חופש העיתונות העולמי, דירג ארגון "עיתונאים ללא גבולות"
את המדינה הזו במקום ה-175 והאחרון.
דמיינו מדינה בה חל איסור גורף להתאגדות פוליטית שלא מטעם המפלגה השלטת. אופוזיציה איננה חוקית ומאסר ללא משפט הוא הדין לגבי כל אדם המותח ביקורת פומבית על המשטר. במדינה זו אסור לתיירים לסטות מהכבישים הראשיים המחברים בין ארבע הערים המרכזיות. כל סטייה מהדרך מחייבת אישור מיוחד מהשלטון.
דמיינו מדינה שהשירות הצבאי בה חובה (טוב, זה לא קשה) והוא מתחיל בגיל 16 כחלק אינטגרלי משנת הלימודים האחרונה בתיכון. השירות הצבאי נדרש מנערים ונערות כאחד, למשך 18 חודשים לפחות, אולם הרוב נאלצים בהוראת השלטון להמשיך ולשרת ללא תאריך יעד לשחרור. דמיינו מדינה בה שירות זה הינו תנאי הכרחי לקבלה למוסדות להשכלה גבוהה. מדינה בה כל העם, גברים ונשים, מחויבים בשרות מילואים עד גיל 40. מדמיינים? ברוכים הבאים לאריתריאה.
עכשיו דמיינו מדינה נוספת, המקיימת עם אריתריאה שותפות אסטרטגית משמעותית ויחסים דיפלומטיים ענפים, כאילו לא מדובר בדיקטטורה מושחתת המדכאת את תושביה ביד רמה. דמיינו מדינה שבשנת 1993 קיבלה לטיפול רפואי את הדיקטטור השולט באריתריאה בזרועות פתוחות.
מדינה שעל פי מקורות זרים משתפת פעולה עם הצבא האריתראי ואף מחזיקה באריתריאה, שני בסיסי צבא ימיים שעל
פי דיווחים זרים –
האחד משמש לצרכי איסוף מודיעין במפרץ ים סוף והשני הוא בסיס אספקה לצוללות. דמיינו מדינה שעל פי דיווחים זרים מנסה להיפטר מהפסולת הגרעינית שלה, כמה קונספירטיבי, באריתריאה עצמה. דמיינו מדינה המונעת מאריתראים הנמלטים מאימת המשטר לבקש מקלט מדיני בשטחה, ושנבחריה מכחישים, מבזים ומשפילים את האריתראים השכם והערב.
דמיינתם? ובכן, ברוכים הבאים לישראל.
כן ישראל, זו הצודקת, המוסרית, שנבנתה על אתוס לאומי של פליטים. זו אותה ישראל התורמת להזנת המשטר הדיקטטורי המבריח פליטים אריתראים אל גבולותינו. ישראל שביד אחת מקיימת קשרים צבאיים עם דיקטטורה וביד השנייה דוחה את קורבנותיה. למעלה מ-9,000 מבקשי מקלט אריתראים נמצאים היום בישראל. אף לא אחד מהם הוכר כפליט, למרות שבמדינות העולם 96% מיוצאי המדינה הזו מוכרים ככאלה.
לאריתראים בישראל אין נגישות לזכויות חברתיות בסיסיות – לרובם אין אשרות עבודה, לכולם אין נגישות לשירותי בריאות או רווחה. נבחרי ציבור וטוקבקיסטים על טייס אוטומטי מבזים אותם השכם והערב וקוראים להם "מסתננים" ו"איום דמוגרפי". ברחובות הם בלתי נראים, שדופים, עלובים, עניים, שותקים. חוץ מכמה אוהבי פליטים יפי נפש, מי משתין לכיוון שלהם בכלל? מי מעז לראות את התמונה הגדולה? מי יודע שהם בורחים מהמשטר שישראל פועלת עמו בשיתוף פעולה אסטרטגי משמעותי?
ביום בו מציינים ברחבי העולם את יום הפליט הבינלאומי, באופן אירוני מציינים באריתריאה את "יום המרטיר", יום הזיכרון לקורבנות המלחמה ארוכת השנים נגד אתיופיה. במהלך כל השנה אנו מנגחים כאן פליטים, הם השעיר לעזאזל התורן שלנו. מותר פעם אחת לא להגיב אוטומטית, לא להפטיר מיד "מסתננים", להקדיש שעה של כבוד לפליטים ולהיות אמיצים מספיק כדי לבדוק מה הסיפור של מי שמגיעים מהגבול הדרומי ומה אנחנו באמת יודעים עליהם.
לעצור ולבדוק את עצמנו, לשאול מה מניע אותם להגיע לכאן, לקרוא על אריתריאה באתרי החדשות, לחפש מידע על הדיקטטורה האריתראית ועל קשריה עם ישראל. סביר שתגלו דבר או שניים שלא ידעתם קודם. סביר שתופתעו.
רן כהן, מנהל מחלקת מהגרים וחסרי מעמד ב"רופאים לזכויות אדם"
