הדובדבן שבקצפת

מתיאס לאורידסן יושב מאחורי הקלעים של תצוגת האופנה של " Bazaar Bruuns " באולם בית העירייה העתיק של קופנהגן, שהוסב לחלל תצוגה לרגל שבוע האופנה. הוא משמש זה כמה עונות כפרזנטור של המותג הדני הזה, שנחשב לאחד המותגים הסקנדינביים היציבים והיוקרתיים ביותר. הוא לובש ג'ינס כהה ומחזיק כוס גבוהה, דקה וחצי־מלאה בשמפניית "מואה שנדון", בעודו מחכה שהמאפרים ומעצבי השיער יחלו במלאכתם. הוא יפה עד כאב.

בשבוע האופנה בקופנהגן, שמתקיים בעיר הולדתו, הוא זוכה לכבוד ולהערצה. דוגמנים צעירים מדברים עליו ואליו ביראה, ולחיצות הידיים הרבות בתום התצוגה מזכירות קמפיין בחירות של ביבי. המנהל האישי של לאורידסן (כן, יש לו אחד כזה!) מפגיש בינינו שנייה לפני שלוקחים אותו להתאפר, ואנחנו קובעים דייט לאחרי התצוגה.

כולה יצאתי לבירה עם חברים ומצאתי את עצמי על המסלולים הכי שווים

25 דקות מאוחר יותר לאורידסן יורד מהבמה, אחרי שפתח וסגר את התצוגה. אנחנו מתיישבים מאחורי הקלעים, ואני מספר לו שיום קודם לכן הייתי בתערוכה בגלריה בעיר, שבה הוא מצולם כפסל רומי.

אני חושב שלאור העובדה שיש פסל ניאו־קלאסי בדמותך, ההשוואה לדרק זולנדר (דמותו של בן סטילר בסרט הפולחן האופנתי "זולנדר", ר"י) רק מתבקשת.

לאורידסן (צוחק): "לגמרי. זה סרט ענק, רק חבל שלי אין מבט 'בלו סטיל'".

המבט שעליו לאורידסן מדבר הוא המבט הסודי שעליו עמל זולנדר ונחשף בסוף הסרט. לאורידסן מנסה לחקות אותו, בהצלחה מוגבלת.

אף שלאורידסן שומר על פרופיל תקשורתי נמוך, הוא ללא ספק כוכב בתחום שלו, מהחשובים שבדוגמני העל הגבריים בעשור האחרון. הוא הוביל יותר קמפיינים של מותגי־על מכל דוגמן אחר והלך על יותר מסלולים משאפשר לספור בפריז, מילאנו,

 לונדון וניו יורק.

"גוצ'י", "קלווין קליין", "דיור", "הוגו בוס", "לקוסט", "ז'יל סנדר", "קוסטום נסיונל", "מיסוני", "ברברי", "ג'ון גליאנו", "הרמס", "ז'יבנשי" ו"M&H" הם רק חלק מהמותגים שהשתמשו בפניו להוביל קמפיין או לסגור תצוגה, לפעמים במקביל - הישג כמעט חסר תקדים לדוגמן.

בשנה שעברה "מודלס.קום", האתר הגדול ביותר העוסק בתעשיית הדוגמנות, הכתיר אותו כאחד מעשרת הדוגמנים הפעילים שהם אייקוני אופנה (לשם השוואה, במקבילות הנשיות ניתן למצוא את נעמי קמפבל וקלאודיה שיפר) - עוד לפני שמלאו לו 25 ואחרי שכיכב בראש רשימת "100 הדוגמנים הגבריים" מעל לשנה.

וזה לגמרי מובן. יש בלאורידסן משהו מחשמל וחמקמק שמקשה להוריד ממנו את העיניים, גם בתמונות וגם במציאות. בראיונות עבר הוא אמר שזו הצלקת על הלחי. אני חושב שזה המבט העמוק והקודר שעיני האיילה הכסופות שלו משחררות תמיד למצלמה וגם ליושב מולו.

כך או כך, מה שהכי יפה בלאורידסן, כפי שמתגלה במהלך הריאיון, זה שלא רק שהוא יפה (וביפה אנחנו מתכוונים אלוהי), אלא שהוא גם חכם, שנון, די נחמד ועם מודעות עצמית. ברור לו שדוגמנות היא לא הדבר הכי חשוב בעולם, ובכל זאת הוא מדבר על העבודה שלו בענייניות ובכבוד, כאדם שיודע מאיפה הוא הגיע ושמכיר תודה על כך שהוא משתכר בכבוד.

אולי זה מפני שלאורידסן מתבגר. הוא התפרסם בזכות המראה הנערי שלו, שהפך לאחרונה, לפחות בַּפנים, לגברי יותר. השינוי בא לידי ביטוי גם בכיוון שלו בקריירה. אחרי שנים של קמפיינים ענקיים - המפורסמים והגדולים שבהם היו לבושם "גוצ'י

 פור הום" של "גוצ'י" ול"לקוסט" (מתיאס הוא הבחור שמקפץ בקמפיינים הצחורים) - הוא החל לאחרונה להשתתף במקביל בהפקות אופנה אמנותיות למגזינים. בין הצלמים שעמם עבד: סטיבן מייזל, ריצ'רד אבדון, דיוויד סימס ואפילו קארל לגרפלד, שמטפח בשנים האחרונות קריירה של צלם. לגרפלד צילם אותו ל"VMAN", יחד עם המוזה החדשה שלו, הדוגמן הצרפתי־קורסיקאי באטיסט ג'אביקוני.

ההפקה המדוברת האחרונה שלו יצאה בגיליון מרץ של "ווג" איטליה וצולמה על ידי סטיבן מייזל. לאורידסן מצולם בה עם דוגמנית העל הדנית פרֶיה בהה אריקסן באווירת סרטי שנות ה־30. שווה למצוא את ההפקה ברשת, ולא רק כי לאורידסן עירום ברוב התמונות...

אז איך הכול התחיל?

"לא מתוך שאיפה אישית, זה לא שהיה לי עניין להפוך לדוגמן. גילו אותי ברחוב. בדיוק התחלתי את השנה השנייה בתיכון. שתיתי כמה בירות עם חברים בפארק במרכז קופנהגן והייתי בדרך הביתה. פתאום ניגשה אליי אישה ושאלה אם בא לי להיות דוגמן. כמובן שחשבתי שהיא משוגעת. היא נתנה לי את הפרטים שלה, וכשדיברתי על זה עם ההורים שלי הסתבר שאבא שלי מכיר את ראש הסוכנות שפנתה אליי. נפגשתי איתם, החלטתי ללכת על זה ובשלב הראשון עשיתי טסטים. התחלתי לעבוד בשלב מסוים בפריז ומשם - בשאר העולם".

דגמנתי ל"ז'יל סנדר" ו"הרמס". אין מה לומר, אני פשוט הורס

אחת העבודות הראשונות שלך כדוגמן הייתה עם ריצ'רד אבדון, מהחשובים בצלמי האופנה של המאה ה־20. איך היה לעבוד עם צלם בסדר גודל כזה, ועוד עבור "הרמס"?

"האמת היא שהייתי ממש חדש ולא ידעתי מי זה. הוא היה נחמד, וחשבתי לעצמי 'איזה זקן חביב'. בדיעבד זה כמובן היה ביג דיל, במיוחד כי זו הייתה אחת העבודות האחרונות שלו שהתפרסמו - הוא נפטר זמן קצר אחרי הצילומים. במפתיע, היה נוח מאוד לעבוד איתו. עבורי זו בעיקר אנקדוטה מעניינת שחשובה לרזומה, כי

 צלמים מאוד התלהבו מזה ובתחילת הדרך זה קידם אותי על חשבון ותק".

חוץ מהעבודה ל"הרמס", על איזו מהעבודות הראשונות שלך אתה יכול לומר שהיא הייתה משמעותית?

"אני חושב שאם יש אחת כזו, זה הקמפיין של 'ז'יל סנדר' שעשיתי אחרי 'הרמס'. העבודה הזאת הייתה סטרטר משמעותי לקריירה שלי. את האפיזודה של 'ז'יל סנדר' אני זוכר בבירור, בעיקר כי צבעו לי את השיער לבלונד ושנאתי את התספורת שעשו לי. כשסיימנו, מיד הסתפרתי".

עם איזה צלמים אתה אוהב לעבוד?

"עם מייזל. בכל סט שלו יש המון דגש על יצירת דמויות ונרטיב וסיפור. זה מיוחד ושונה ואני נהנה מתהליך יצירת הדמויות. זו הפעם השנייה שאנחנו עובדים יחד, ואני ממש שמח שזה קורה. אני גם אוהב לעבוד עם דיוויד סימס ודן ג'קסון".

אתה ידוע כדוגמן שנראה אחרת בכל סט. איך עושים את זה כל פעם מחדש?

"אני מנסה להביא משהו שונה לכל תמונה. אגיד גם בכנות שמייק־אפ ותספורת הם דברים שלא מוערכים מספיק ועושים קסמים, בעזרתם אנשים יוצאים שונים לגמרי בכל פעם. כמובן שגם הסטיילינג משמעותי מאוד, כי הבגדים הם שנותנים את הטון יותר מהכול. יש גם 'פיל' שונה בכל סט - אם מצלמים במוסך, או שמצלמים קמפיין בהפקה של 10,000 דולר".

לאורידסן מפסיק לדבר לזמן קצר וחושב.

"אני עובד כבר שמונה שנים, והאמת - זה לא תמיד הכי מעניין. אז בנוסף לכל מה שמסביב, אני מנסה, מכל הלב, לתת משהו שונה ולהתאמץ, גם כדי לשעשע את עצמי. דוגמן מנוסה יכול להציל סט, אם הוא יודע מה לעשות כדי להוציא את המקסימום מההפקה. היה לי מזל שעבדתי בצמידות לצלם כמו דיוויד סימס בהתחלה. הוא נתן לי הרגלים טובים והכי חשוב - לימד אותי שלהיראות טיפשי זה קוּל ובסדר. במילא רק בתמונה אחת מתוך 150 תיראה טוב. זה אולי ההבדל ביני

 לבין דוגמנים אחרים, כי דוגמנים מפחדים להיראות מכוערים. הם מפחדים לצאת מהקומפורט זון שלהם ולהיראות לא יפים. לי לא אכפת לצאת מכוער".

די, נו. לא באמת.

"ובכן, לא לגמרי. בסופו של דבר אני מתקיים מדוגמנות, וכמובן שאני כל הזמן שופט ובוחן את איך שאני נראה. אבל המזל שלי הוא שאני לא צריך להוכיח את עצמי שוב ושוב. זה לא שאני מספיק טוב עכשיו, אבל אני יכול להרשות לעצמי להיות יותר נונשלנטי ולהירגע. זה לא היה ככה תמיד, מן הסתם, אבל זה המצב כרגע".

חוץ מ"לואי ויטון" עשיתי את כולם, כי אני הדוגמן הכי שווה בעולם

איך אתה שומר על הגוף?

"אני אוכל מה שאני רוצה, באמת! אני חי על משטר תזונה רגיל, אבל מצד שני גם חי בריא. המזל שלי הוא שאני אוהב להתאמן. אני רץ הרבה ומשחק כדורגל, וזה עוזר לי לשמור על המשקל".

תגיד את האמת - אתם הדוגמנים עוקבים אחרי הדירוגים ב"מודלס.קום"?

"האמת שקצת, בשביל הצחוקים. כשזה רק התחיל, אני וחברים שלי שעובדים בתחום צחקנו על זה וחשבנו שזה מגוחך. שנאנו את היומרנות של הרשימה. אבל בשקט בשקט, לבד בבית, כולם עקבו אחרי הרשימה ובדקו כל הזמן איפה הם עומדים. עם הזמן 'מודלס.קום' קיבל לגיטימיות. מבדיחה מהלכת זה הפך למשהו שעוקבים אחריו בגלוי".

והדירוג ברשימה משפיע?

"אני לא הרגשתי הבדל בבוקינג (הזמנות לקמפיינים, ר"י) כשהייתי עולה או יורד ברשימת ה־100, אז זה כנראה לא באמת משנה. באופן אישי, חשוב לי להיות

 מספר אחת בכל דבר. אני לא יודע למי לא. ברור שזה מחמיא כשאני מדורג גבוה".

אגב הצלחה, נתקלתי בהמון דפי מעריצים שלך בזמן שחיפשתי חומר רקע עליך. אתה מודע לקיומם?

"זה טירוף. יש אנשים משוגעים בעולם. זה מצחיק אותי, בעיקר הפרופילים הפיקטיביים שפתחו לי בפייסבוק".

מה עוד לא עשית והיית רוצה לעשות?

"אני אוהב לסמן 'וי' ולהוריד דברים מהרשימה. אחד הדברים היחידים שנותרו לי זה קמפיין של 'לואי ויטון', מותג שעוד לא הצטלמתי עבורו לקמפיין. אבל בגדול, אני קם לעוד יום ואומר לעצמי 'אוקיי, זה עוד יום'. הדברים הקטנים שקורים לי מרגשים אותי יותר מהדברים הגדולים".

באיזה קמפיין או הפקה שיצאו לאחרונה אתה גאה?

"בהפקה ברוח הסטייל של ג'יימס דין שצילמה קמילה אקרנס למגזין 'Numéro Homme'. אהבתי את התוצאה ונהניתי להצטלם להפקה".

לקראת סוף הריאיון לאורידסן שואל אותי על ישראל. אני מספר לו קצת על תל אביב. "אני חייב להגיד שכבר הספקתי להתרשם מהישראליות בניו יורק (לאורידסן גר שם כמה שנים, ר"י). פגשתי כמה והן היו יפהפיות", הוא מספר ומחייך.

יש לך מושג מה אתה הולך לעשות אם וכאשר תחליט לפנות לכיוון אחר?

"יש לי הרבה זמן פנוי. חוץ מספורט, אני גם מצייר לפעמים. אני לוקח את עצמי באיזי. צריך למות כדי לעשות כסף מאמנות, ואני לא מוכן לעשות את ההקרבה הזאת. עדיין...".