לשלם על הים של עזה: שלושה מעמדות ברצועה

השרב ששרר בימים האחרונים לא פסח על רצועת עזה - וגם שם, הפתרון המיידי נמצא ממערב: חוף הים. עשרות אלפי נופשים ורוחצים הציפו בימים האחרונים את חופי הרצועה, רק מבקשים לברוח מהסיוט החם, שמתעצם עוד יותר ב-16 השעות ביממה, בממוצע, שבהן אין חשמל - ולכן אין גם מזגן.

באים, פורשים שמיכה, ומעבירים את אחר-הצהריים בלי שזה יעלה כסף

אבל החום לא רק הציף את רק החופים, אלא גם את סוגיית המעמדות ברצועה. העזתים אימצו את המודל הבעייתי הקיים בישראל של חופים סגורים, ואלה הפכו מהר מאוד לסמל סטטוס.

"אני, אשתי והילדים יורדים לחוף, ובדרך כלל מביאים את האוכל, השתייה, השמיכות והסדינים, ומעבירים את אחר-הצהריים עד הערב בלי שהדבר יעלה לנו כסף, חוץ מעלות הנסיעה", סיפר ל-ynet תושב בית חנון. אבל לדבריו, החלום של אשתו הוא להעביר פעם אחת יום מפנק ב"איסתיראכות" - הנופשונים או החופים הסגורים והמקורים, שצצו לאורך רצועת החוף כמו פטריות לאחר הגשם.

איך זה קרה? בניסיון להתמודד עם המצב הכלכלי הקשה בימי המצור, אימצו ברצועה את שיטת השכרת החופים לגורמים פרטיים. מחיר רצועת חוף מגיע למאות עד אלפי דולרים, והעלות מגולגלת - איך לא - על הצרכן העזתי.

שמשייה וכסא ב-15 שקל. חוף למעמד הביניים

"יש איסתיראכות צנועות, שבהם משלמים עשרה שקלים ומקבלים שמשייה וכמה כסאות", מסביר הבית-חנוני. "לפעמים זה מגיע ל- 15 שקלים ואתה משתמש בציוד ובמזון שאתה מביא". אבל אפשר גם אחרת: "יש איסתיראכות כמו איסתיראכת עבד א-רחמן בג'בלייה, בהם אתה משלם 15 שקל לאדם ומקבל תמורת זה משקה, וכל דבר אחר כרוך בתשלום. אם אתה הולך עם האשה ו-4-5 ילדים, אתה צריך להתפלל כדי לצאת מערב כזה בפחות מ-200 שקל - וזה מעטים יכולים להרשות לעצמם".

"נכנס בחינם - ואז מתחיל לשלם על האוויר שאתה נושם"

אבל גם משם יש עוד לאן להתקדם: "יש גם את האיסתיראכות ששוחטות, חלקן מזמינים אותך להיכנס בלי תשלום - אבל ברגע שאתה נכנס, אתה מתחיל לשלם על האוויר שאתה נושם. יש שם מלצרים וטלוויזיה עם מסך ענק שמשדרת ומונדיאל, אבל אפילו על המים לשתייה אתה משלם. ערב כזה עם המשפחה, זה כמה מאות שקלים. זה חלום רחוק".

מלצרים מתרוצצים ומונדיאל במסכי ענק. איסתיראכה יקרה

כך נוצרו בעזה שלוש קבוצות המתחלקות על-פי החופים: "המסכנים, שרק יושבים עם הסדינים והאוכל מהבית, אלה שיכולים יותר להרשות לעצמם ושוכרים כסא ושמשייה, ומתיי המעט, העשירם המפונקים, שיושבים באיסתיראכות המקורות עם מסכי הענק ומלצר שמסתובב בין השולחנות ומגיש משקאות ואוכל - בתשלום כמובן".

בעיריות ברצועה אומרים כי הרשויות עומלות על אכיפת מחירים אחידים על החופים, ומי שמפקיע מחירים נענש. עוד מדגישים כי מסירת החופים ליזמים פרטיים נעשתה על פי חוק ובמכרזים רשמיים וחוקיים - אבל תושבי הרצועה לא אוהבים את העובדה שחלק גדול מהחופים נגזל מהם לטובת היזמים.

גם התקשורת הפלסטינית החלה להתייחס לתופעה, עם תחילת החופש הגדול ועונת הרחצה. אמצעי התקשרות העזתיים מביעים תדהמה מעצם העובדה שמשפחה בת עשר נפשות - לא דבר חריג בנוף העזתי - נאלצת לשלם 100 עד 150 שקל רק על דמי כניסה, עוד לפני צריכת מזון ושתייה.

"תמיד ידעת שיש אנשים שמצבם הכלכלי טוב יותר משלך", מסכם הפלסטיני מבית חנון, "אבל כשהילדים מדברים על כך שאבא של חבריהם לקח אותם לאיסתיראכות, זה לא תמיד נעים ונחמד להסביר לילדים שלך שאין לך כסף לקחת אותם למקום הזה, שלא נראה להם שונה באופן משמעותי מרצועת החוף שבה אנו מבלים".