משפחתי ומזכרות אחרות

ליהודית קציר יש פריבלגיה גדולה והיא מודעת לכך: דירת סטודיו אליה היא הולכת כל בוקר, ממש כאילו היא הולכת למשרד. שם, מוקפת בספרים, ציורים ומזכרות משפחתיות, היא כותבת במיטבה. "הניתוק הזה מאוד חשוב לי", היא אומרת.

ספרה האחרון של קציר, "הנה אני מתחילה", יצא ב-2003 ומאז לא פרסמה דבר, אם כי יצאו במהדורות מחודשות כמה מסיפוריה ("סיפורי חיפה" ו"סיפורי תל אביב", הספרייה הקטנה, הספרייה החדשה). "היו רגעים של תסכול", היא מודה, "כבר התחלתי משהו שהפסקתי באמצע כי לדעתי הוא לא היה טוב מספיק".

קציר לקחה נשימה ארוכה והחלה לנבור בהיסטוריה המשפחתית המרתקת שלה, שקשורה גם להיסטוריה הלאומית, ובזה יעסוק הרומן הבא שלה. לצורך כך פיזרה סביבה, גם על הקיר, תמונות של אם סבתה, והיא מעלעלת לא פעם ביומן הגדול שהשאירה אחריה. עתה כל שנותר הוא לחכות שתסיים לכתוב את ספרה. לדבריה זה ייקח עוד כמה חודשים טובים, אבל לנו יש סבלנות.

לכל הכתבות במדור "חדר עבודה"