אבוד לך, מיכלי, יש לי תוכנית פיתוי עבורך
"אשה יפה כמוך, מיכלי, צריכה לצרוח בתענוג כשהיא גומרת, ולא להירדם משעמום. את שומעת אותי?! את יכולה לקבל את זה! זה הזמן שלך לפרוח מבחינה מינית, למה שתוותרי על זה, לעזאזל!"
עד לפני כמה זמן היה למיכל חבר נחשב. הוא החזיק חזק במשרה ציבורית שווה, התנשא לגובה הנכון של מטר שמונים, שיחק כדורסל כל שישי אחר הצהריים וחילק לה בקפדנות כוכב של יציאת ידי חובה על כל הגיג שהרגישה צורך פנימי עמוק להעלות לבלוג שלה.
הוא זכר את יום ההולדת שלה, הוא היה נחמד, נעים, מתחשב ומנומס במיטה (תמיד בחושך, כמובן). במפגשים השבועיים שלנו, עם כל החברות, נהנינו להפחיד אותה עם סיפורי חדר-השינה שלנו, דברים שנסיכות פולניות טובות כמותה יעדיפו למות מאשר לעשות, ולא משנה כמה פיצוצים זה מביא לגוף. היינו מתמוגגות למראה ההבעה המזועזעת שלה. היא הנהנה כאילו היא מבינה על מה אנחנו מדברות, אבל עמוק בלב בטח כינתה אותנו שרלילות.
הרבה זמן מיכל החזיקה עם החבר הנחשב שלה. עד שהכירה אותי.
"מה את עושה עם האידיוט הזה?!" הזדעקתי באימה כל פעם שהתעקשה להזמין אותי אליהם לארוחת פסטה-סלט ירוק של שבת בצהריים.
"מה יש", התגוננה הנסיכה הפולניה, "הוא היה המלך של הטיולים השנתיים בתיכון, שתדעי לך! ויש לו מלא דיסקים מגניבים, ואף פעם לא קר לי איתו, ומי את בכלל שתדברי, את אוהבת רק להזיע עם גברים ולעשות איתם דברים מגעילים. אני לא כמוך, תודה לאל על חסדים קטנים!"
הקשבתי לה. בחיי שהקשבתי. אבל היה לי מוזר להסכים שאשה יפהפיה כמו מיכל תסכים להעביר את שארית ימיה בישיבה מול ערוץ 8 ולהתרשם עמוקות מחיי המין של הצרעות, כשהיא יכולה להסתובב איתי ולהשתכר בפאבים של בבונים ולצחוק על העולם.
"ילדה יפה כמוך לא צריכה לחכות בסבלנות שהגבר שלה יקבל את מנת הציצים שלו", טענתי בלהט. "אשה יפה כמוך, מיכלי, צריכה לצרוח בתענוג כשהיא גומרת, ולא להירדם משעמום. את שומעת אותי?! את יכולה לקבל את זה! זה הזמן שלך לפרוח מבחינה מינית, למה שתוותרי על זה, לעזאזל!"
לפרוח מבחינה מינית? אני הוצאתי משפט כזה מהפה? הפולניה הזאת השתלטה עלי לגמרי. עשתה אותי אובססיבית. מה בכלל אכפת לי איך נראים חיי המין המצחיקים שלה?
התעסקות בחיים של אחרים זה משהו שתמיד מדליק אותי
עוד מבט:
מה זאת אומרת את רוצה להיות עם אשה???
מספר אי-זוגי
שאלתי את זוגתי. היא, כדרכן של נשים, רק סיבכה עוד יותר את המצב והשיבה: "אני לא יודעת להגיד מה בדיוק אני רוצה, כשזה יגיע אני אדע. מה שבטוח זה שאין מצב שאני יורדת". איזו הקלה, עכשיו אני באמת יכול לישון בשקט
אבל אכפת לי. עובדה. התעסקות בחיים של אחרים זה משהו שתמיד מדליק אותי. אז התחלתי להרכיב תוכנית מרושעת, זדונית, מניפולטיבית, זולה ומגעילה, כמו שרק אני יודעת. הרכבתי אותה בגישה של קור רוח מחושב וקפדני, תוך שימת לב לפרטים הקטנים ולהשלכות, בדיוק כמו שאני מרכיבה תוכנית עסקית בעבודה, רק עם הרבה יותר התלהבות.
האבסורד שכולם קוראים לו גורל שיתף איתי פעולה והביא לי את ההזדמנות המיוחלת להוציא את התוכנית אל הפועל, כשקראו לגבר המושלם של מיכל ליומיים מילואים מפתיעים ביחידה השווה שלו, גובלני. לא צריך לדאוג לו. הוא לא מתעסק שם עם דברים מסוכנים כמו לשלוח רימונים שמתפוצצים או לדהור על ג'יפים מאובקים במרחבי המדבר. הוא כולה עוזר מטבח שיודע להכין אומלטים סוף. כמו כל גבר שלא מסוגל להכין חביתה נורמלית.
"מיכלי, אל תבכי כפרה, אני אבוא לישון איתך בובה. הוא יחזור מהר, החננה, סליחה, המלך שלך. אין סכנה שיהרגו אותו בגלל הפשטידות עשבי תיבול המעפנות שלו. בואי מותק. רוצה לצאת הערב לפאב של הבבונים? אני אקנה לך קוקטייל כוּסיות כמו שאת אוהבת, רוצה?"
רוצה. בינגו.
אחרי שלושה דרינקים בשביל הנסיכה הפולניה שלי, וליטר וחצי בשבילי, החזרתי את הקורבן שלי הביתה. היא בכתה קצת כשראתה את הכתמים הוורודים על השמלה, שנשפכו לה בגלל חוסר ניסיון באלכוהול ורעד קל מהמבטים חוקרי הציצים ששלחתי לכיוון שלה בלי בושה.
"הוא לא התקשר!" ייללה לי כשהרימה את השמלה מעל ראשה.
לא נורא, מאמי, אחרי שאגמור איתך, הוא גם לא יתקשר. חבל לבכות סתם.
"הא? מה יש לך, בלה, את יותר מוזרה מהרגיל בזמן האחרון".
אבוד לך, נסיכה מצחקקת. הלך עלייך. לא מחזיקה ממוסר, אין לי מצפון, אבל יש לי חשק, לעומת זאת, למחוק לך את המבט הדובשני הזה מהעיניים, אחת ולתמיד.
מיכל האמינה ובטחה בי. גם כשכיבינו את האור ומשכנו מעלינו את שמיכת הפוך, ואמרנו לילה טוב, היא עדיין סמכה עלי, והיתה בטוחה שאני מחבקת אותה כי היה קור אימים בחדר בגלל שהקמצנות שלה מורה על הדלקת חימום רק בינואר.
"לא בלה... מה יש לך..." מלמלה כשהתחלתי לשוטט לה בין הרגליים, מאלצת אותה לפשק אותן קצת בשם התענוג שמותר לה לקבל, למרות סימני האזהרה האדומים שהבהבו לה בהיסטריה בראש.
"שקט מיכלי, זה יעשה לך טוב, את יודעת את זה" (תגידו שלא למדתי שום דבר משנים של שמיעת הטקסטים האלה ממיטב הגורילות של העיר הזאת).
מיכלי לא רצתה טוב. היא לא מתוכנתת לחוות עונג. היא מתוכנתת לסבול בשקט ולספוג את העלבון בזעם עצור. אבל אני לא ויתרתי. הרמתי אותה כשהיא כמעט התעלפה לי בין הידיים.
אחר כך היא לא דיברה איתי כמעט שבוע.
כשהחבר השווה חזר מהמילואים והכין לה אומלט מרגש, היא שיחקה איתו בהיסח הדעת והרהרה נוגות למה איתו כל מה שיוצא לה מהפה זה: "מאמי, תזוז קצת, אתה כבד..." ואיתי היא כמעט קיבלה התקף לב כשהבינה איך צריכה להיראות אורגזמה אמיתית.
בינינו, אני את שלי עשיתי. עכשיו כבר פחות מעניין אותה לשבת לבד בחושך.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
