בסוף השבוע התפרסמה פנייתו של חבר מועצת העיר תל אביב-יפו, בנימין בביוף, שקרא לא להשכיר דירות למהגרי עבודה ופליטים. במאבק
העירוני על פרסום, נחל בביוף הצלחה. אך מציאת פיתרון למצב הקשה שבשכונות - כרגיל לא נראה באופק.
פנייתו של בביוף לא משיגה דבר מלבד טוקבקים. הוא אולי יעודד מחדש את כותבי מכתבי הנאצה שאני ועוד רבים שמשתתפים במאבק נגד גירוש ילדי הזרים כבר קיבלנו. וכמובן יפי הנפש יקפצו על ההזדמנות להתנער מהאמירות, שגם צובעות בנוחות אותנו תושבי דרום העיר כגזענים וגם מאפשרות את המשך מדיניות הג'נטריפיקציה
העירונית ביתר שאת. בסיומה יגורשו מהגרי העבודה אך גם תושביה הוותיקים ימצאו את דרכם מחוץ לתל אביב.
במאבק על תואר גזען היום, בביוף אינו לבד. גם אנשי ה"שמאל" כביכול שטורחים להגיב נגדו ומקפידים להתעלם ממצבם של תושבי ותושבות שכונות הדרום הם מתחרים ראויים. אלו ואלו יודעים לדבר, אולם בשעת האמת, בעת אישור תקציבים שמפלים את תושבי דרום העיר, הם מרימים ידם בתמיכה בתקציב הקיים ללא היסוס.
בסיור שערך השר אלי ישי בשכונות הדרום לפני מספר חודשים, אמרתי לו כי הניסיון "להפיל" את מצבם הקשה של תושבי שכונות הדרום על הפליטים ומהגרי העבודה הוא מעשה ציני. היחס העירוני היה גרוע כל השנים והוא פשוט הפך גרוע יותר בשנים האחרונות. מלבד ביטחון אישי שנפגע בגלל מדיניות ממשלתית שאוסרת על פליטים לעבוד, ולכן הם מסתובבים ברחובות ללא מעש, גם בית הספר התיכון הפסיק לתת מענה לתושבי השכונות. הוא הפך למוסד שמטפל באופן מעורר כבוד והערכה בילדי מהגרי העבודה והפליטים - אבל בהמשך לאותה מדיניות עירונית שחושבת שכולנו מתאימים לבתי ספר מקצועיים, הנהלת העירייה לא טרחה לפתוח בית ספר עיוני אחר לילדינו. כך נשארנו אנו, התושבים, מול שוקת שבורה.
כבר הבנו שאין מדיניות – לא ממשלתית ולא עירונית. אין מדיניות ממשלתית כי כנראה במכוניות השרד שמובילות את שטייניץ ונתניהו למשרדיהם, אין הם נתקלים בפליטים ובתי הספר בהם לומדים ילדיהם לא צריכים להתמודד עם ילדים ממצב סוציו אקונומי נמוך ועם ילדים שהגדרה זו מהווה הפרזה לגביהם. במשחק הפוליטי כמו במשחק פוליטי צריך לתת לכצל'ה קצת רווח תקשורתי על חשבון שנאת זרים.
מדיניות עירונית אחראית חסרה גם היא. חברי המועצה של הקואליציה עושים הון רב מבעיות הפליטים ומהגרי העבודה. יש שרצים אחרי כותרות של יפי הנפש, רוקדים בקליפים למען פליטים ומהגרי עבודה, ויש שמתחרים על תואר גזען השבוע והאמירה השערורייתית.
אף אחד מאלו שמחממים את כיסאות הקואליציה, מעולם לא עשה דבר מעבר לאמירות ולא דאג לשינוי מדיניות תקציבית אמיתית בשכונות, למשל: להקים בתי ספר עיוניים בדרום. מבחינת הכביכול שמאל והכביכול ימין, זה מצב של win win: אף אחד לא עושה כלום, וכל אחד יוצא בכותרות או של חסידי אומות העולם או של מגיני הלאומיות הישראלית.
כאשר אין מדיניות אפשר בקלות לרכז את כל הזרים בשכונות הדרום. עם מדיניות אחרת, יכול להיות שרון חולדאי וחברי הקואליציה האחרים יגלו שכן או שכנה חדשים, ורוגוזין - בית הספר התיכון היחידי שאינו מקצועי בשכונות הדרום שנתן מענה לתלמידים, לא היה הופך לקונגלומרט של גן עד י"ב המרכז בעיקר ילדי מהגרים ופליטים.
הנטל החשוב של סיוע לאותה אוכלוסיה מוחלשת היה מתחלק בצורה שווה בין הקהילות, כשקהילות מחוזקות יותר היו קולטות יותר, וקהילות מוחלשות שנלחמות על הישרדותן היו קולטות פחות.
המטרה שלי כתושבת השכונות היא לפרק את מסך הדמגוגיה של שני הצדדים. של שונאי הזרים ושל אלו שגוזרים מכך קופון הומאני על כלום, כי אי אפשר להיות באמת הומאני אם מצליחים בהתמדה מעוררת השתאות להתעלם ממצוקת השכונות. אי אפשר להיות בעד השכונות כאשר תומכים בתקציב עירוני שמתעדף באופן קבוע את צפון העיר.
בשבועות הקרובים נערוך מפגשים בינינו, התושבים, ובין נציגי ארגוני הפליטים ומהגרי העבודה, בניסיון לקיים דיון ולהכין דרישות משלנו לרשויות שהסירו אחריות מהשכונות כבר די מזמן.
יעל בן-יפת
, חברת מועצת העיר תל אביב-יפו (עיר לכולנו) ומנכ"לית הקשת הדמוקרטית המזרחית. תושבת קרית שלום שבדרום העיר.
