שתף קטע נבחר

פעם היינו חכמים יותר

"פעם הייתי", סרטו החדש של אבי נשר, מונע כולו מגעגוע: לאביו שנפטר, לקולנוע שסיפק נחמה וגאולה ובעיקר לחוכמה הגלותית וההיסוס שכל כך חסרים בחברה הישראלית. "לשחק על פי חוקי אנטבה בעולם של CNN ואל-ג'זירה זו סכלות לשמה", הוא אומר

הימים ימי המונדיאל ולמרות זאת במפגש עם הבמאי אבי נשר אנחנו מדברים על כדורסל. הוא נזכר בימים הראשונים שלו בהוליווד, כשצ'רלי שין סחב אותו למשחק בין מנהלי האולפנים הגדולים. הוא שיחק בנימוס, מפחד לתקוע מרפק איפה שלא צריך. שין לקח אותו הצדה ואמר: "היי, הם עוד עלולים לחשוב שאתה רכיכה". נשר - בכל זאת ישראלי - החליט לתת פייט.

 

גם זה לא סיפק את שין. "הגזמת, זה חזק מדי", גער בבחור האתלטי מרמת גן שסלל לקבוצה בה שיחק את הדרך לניצחון. "כשהתחלנו לנצח, צ'רלי רמז שאסור שהצד השני ירגיש מושפל. כשהרגעתי את המשחק והם הובילו, הוא אמר שאסור שנפסיד. שאלתי: 'אז מה אתה רוצה?' והוא ענה: 'תיקו'. אמרתי שבכדורסל אין תיקו והוא חייך ואמר: 'היי, זוהי הוליווד'".

 

עיר הסרטים לא אוהבת חיכוכים, וכך גם נשר. זו אחת הסיבות לכך שהוא כל כך אוהב את יענקל'ה ברייד, השדכן היהודי שמגלם אדיר מילר בסרטו החדש, "פעם

הייתי". "אני חושב על לוי אשכול במלחמת ששת הימים ונזכר באיש ההססן הזה, שגרר את רגליו ולא רצה להתחיל במלחמה. כמה חסרה לנו בעידן הזה קצת חוכמה גלותית", אומר נשר.

 

"כמה כדאי היה לגרור רגליים עם הסיפור של המשט. כמה כדאי היה לחשוב לפני שמורידים לספינה אנשי קומנדו. כמה כדאי בכלל להסס ולחשוב לפני מעשה. זו התבונה הגלותית שהיא חלק מעולם שלם שהדור שלי חונך נגדו. אנחנו - היהודים החדשים, החזקים, הדוגרים. לנו זה לא יקרה שוב. אנחנו לא נובל כצאן לטבח. הדרנו את רגלינו מעולמם של האנשים משם. והאנשים משם, הם ההורים שלי".

 

כשמעגלי השיחה מתקרבים אל הביוגרפיה הפרטית, נשר פורץ מהם ונמלט לסיפורים שמאפשרים לו להרחיק עדות. הוא נזכר בהלצה ששמע ברדיו בדרך לבית הקפה על שני יהודים שסוחבים עגלה בדרך עפר ומגיעים לאבן גדולה שחוסמת את דרכם. הם יושבים ומתדיינים ארוכות בסוגיה כשלפתע מגיעים שני גויים, מעיפים את האבן וממשיכים. אומר היהודי לחברו: "נו, גויים. אצלם זה קודם כל בכוח".

 

אז מה, אנחנו הגויים?

 

"כן, ויש בי געגוע לעולם קצת פחות גוי וקצת יותר מהורהר. אני לא אדם נוסטלגי וזה לא שאני חושב שפעם היה בהכרח טוב יותר, אבל פעם היתה תחושה של זהות יותר מגובשת, פעם ידענו לפחות מי אנחנו חושבים שאנחנו. היום אנחנו תוהים. פעם היינו פחות כוחניים ויותר רכים. פעם היינו יותר סובלניים כלפי האחר. פעם היינו". הוא משתתק לרגע ואז אומר בשקט: "מעבר לזה, יש את העולם ממנו באו הוריי. עולם שלם שאני לא מכיר ובו הם היו אנשים אחרים שאינני יודע עליהם דבר".

 

אגדות מהעולם האמיתי

הסרט מתרחש בקיץ 1968. במרכזו מערכת יחסים מיוחדת שנרקמת בין נער מתבגר יליד הכרמל לבין ברייד, שדכן ביום ובעל עסקים מפוקפקים בלילה, שמתגורר בעיר התחתית בחיפה בצמוד לבית קולנוע שנוהל על ידי משפחה של נמוכי קומה. בבית הקולנוע, שהיה קיים במציאות, הוצגו רק סרטים הודיים וטורקיים. "בעיניהם הסרטים האלה הציגו אהבה נקייה בעוד שהקולנוע המערבי היה ציני מדי", אומר נשר. "הם האמינו בכוחה המתקן של האהבה ובבית הקולנוע כמקדש, כמציאות אלטרנטיבית, כגאולה".

 

זה הקולנוע שלך?

 

"אני מניח שכן, גדלתי על קולנוע כמציאות אלטרנטיבית שהשיקה לשלי. רוב הבמאים המועדפים עלי - פורד, פליני, היצ'קוק - יצרו קולנוע שהוא יקום בפני עצמו. אני לא מאמין בקולנוע שהוא מראה. זה לא שאני פוסל אותו, אבל זה לא ספל התה שלי. היצ'קוק אמר שיש אנשים שהקולנוע שלהם הוא פיסת חיים. הפרפרזה שלי אומרת: הקולנוע שלי הוא עוגה".


נשר. "הסרטים שלי הם ריאליזם סוריאליסטי" (צילומים: עופר עמרם)

 

באופן מכוון, נשר שוזר בסרט אלמנטים של אגדה. אולי זו הפרספקטיבה, צבעי החום-לבן הרכים או אולי אלו העולמות שבהם הוא נוגע שמזמן נעלמו. "לא הייתי מעז להמציא בית קולנוע שמנוהל על ידי גמדים כמו שלא הייתי מעז להמציא ב'סוף העולם שמאלה' משחק קריקט של הודים באמצע המדבר", הוא אומר. "הסרטים שלי הם ריאליזם סוריאליסטי, כי אני אוהב מצבים קיצוניים שלקוחים מהחיים.

 

"עשיתי מדע בדיוני אמריקני ובאופן מודע, אני מעדיף לא ללכת לשם. כל מה שקורה בסרט, קרה באמת. הגמדים היו, שדכן כזה היה וגם האישה שהוא אוהב, קלרה אפשטיין, ניצולת שואה שנאחזת בהומור כמו בקרש הצלה, לא זרה לי. ההומור שלה הוא מאמא שלי שהיא בדחנית אובססיבית. את הילד אני מכיר מהבית. זו אגדה אמיתית, ובעיני קולנוע נעשה מעניין כשהוא מצליח לייצר ריאליזם מאגי".

 

הילד הזה הוא אני

בסרט הנוכחי - שהוא אולי האישי ביותר שיצר עד כה - נשר מבקש לגעת בנקודות מפתח בחברה הישראלית. אריק, גיבור הסרט, מייצג דור. "במידה רבה, הילד הזה הוא אני", אומר נשר. "הוא מצב צבירה ישראלי שעדיין קיים, חברה של מהגרים שממשיכה לבעוט באחר. זו דינמיקה ישראלית תשתיתית".

 

לא חששת מלהניח תכנים שכאלה במסגרת של סרט נעורים?

 

"זו צורת הכתיבה המועדפת עליי. אולי בגלל שאני אינפנטיל. אולי בגלל שעיניים צעירות מאפשרות התבוננות חדה ופחות משוחדת על המציאות. יש משהו בפורמט ההתבגרות שמאפשר כניסה אלגנטית לעולמות סבוכים. חוץ מזה קל לי יותר להבין צעירים מאנשים מבוגרים".

 

אולי מכאן נובעת תחושת הפספוס שמהדהדת מתוך הסרט - פספוס של עבר, מורשת, אנשים שדחינו במקום לקרב?

 

"אבי נפטר כשהייתי בעיצומן של הכנות לקראת מותחן אמריקני משעשע. שם התחיל 'סוף העולם שמאלה'. אבי נולד בצ'רנוביץ שברומניה. כשהיה ילד, הרוסים כבשו אותה והיא סופחה לברית המועצות. מאוחר יותר הגרמנים כבשו אותה והיא סופחה לגרמניה. אחרי זה הוא עלה לישראל והיה לישראלי ואז נסענו לניו יורק והוא פתאום באמריקה. חמש פעמים הוא החליף זהויות ולקראת מותו התפרקה לו הזהות. כשאתה לקראת המוות אתה חייב להישען אחורה על זהות, ארץ ותרבות. הוא ניסה להישען ונפל. ראיתי אותו נופל ולא יכולתי לעזור.


כולנו אריק, חסר לנו ברייד

 

"הבנתי שאני לא יודע כלום על האדם הזה שאני כל כך אוהב. אני לא יודע עם מי הוא יצא בתיכון, אילו סרטים הוא אהב, אילו ספרים השפיעו עליו או מה היו יחסיו עם הוריו. אני לא יודע כלום בגלל שהוא משם. בשביל הדור שלי, העולם התחיל ב-1948. אז נכון, כשאבא נפטר החלה לקנן בי תחושת ההחמצה וזה היה מאוחר מדי. הביאו את האנשים האלה לכאן כדי שהילדים שלהם יוכלו לעשות את 'הלהקה'. משם התחיל כל המסע הזה".

 

שעתיים מזמנכם בבקשה

במחברות קולנוע דרום איגדו את שלושת הסרטים הראשונים של נשר ושלושת הסרטים האחרונים שלו לשתי טרילוגיות שמציגות קו המשכי. הראשונה - "דיזנגוף 99", הלהקה", "זעם ותהילה" - מתייחסת ליהודי החדש. השנייה - "סוף העולם שמאלה", "הסודות", "פעם הייתי" - מתבוננת ברוך ובצער בכל מה שהציונות דרסה.

 

נשר מחבק במידה מסוימת את התזה. "הייתי צעיר והתעסקתי במצבי צבירה של צעירים. אתה עושה מה שאתה מרגיש והיום אני מרגיש אחרת", הוא אומר. "הצבר בעיני הוא לא אדם וולגרי, אגריסיבי או מתנשא. הוא עדיין משוייך למילים כמו טוהר הנשק, קומונה, קיבוץ וחבורה. אבל בה בעת אני רואה את היעדר הסובלנות ודחיית המתינות. דברים משתנים, גם נקודות המבט".

 

מה שינה את נקודת המבט שלך?

 

"האבהות והיתמות. כשאתה הופך לאבא, אתה מבין אחרת את הנעורים. אתה גם מבין אחרת את הוריך רק שבמקרה שלי, זה היה מאוחר מדי. כשאני חושב על 'הלהקה', אני מודה שאני מחבב את גידי גוב ואת המרד שלו בצבא. אני משער שאם הייתי עושה סרט שמציג את המבוגרים באור נלעג, הייתי מרגיש רע בדיעבד. דברים השתנו ואתה לא מוותר על אהבות ישנות רק בגלל שהזמן עבר".

 

השנים באמריקה חדרו לתוך היצירה שלך?

 

"הן השפיעו עלי. אני צופה במשחקי פוטבול באותה הדבקות שבה אני צופה במשחקים של הפועל תל אביב. התרבות האמריקנית חביבה עליי אבל היא לא שלי. חוץ מ'חוקר המס', שהוא בדרכו סרט ישראלי, אינני רואה ערך גדול בסרטים האמריקניים שעשיתי. זה נחמד, אבל זה לא הדבר האמיתי. אני מכאן, במובן הכי אמוציונלי של המילה. כמו שאינני יכול להיפרד מהילדים שלי ליותר מיומיים, כך גם עם ישראל.

 

"תמיד קינאתי באנשים האלה שחיים 14 דורות על אותה חלקת אדמה. אין לי ספק שכשהם נשענים לאחור על ביתם, על ארצם, על מולדתם, הם מרגישים לבנים מוצקות נגד גבם. לא היתה לי כוונה לעשות קריירה באמריקה. זה נראה לי הרפתקה ונשארתי. אבל הגעגוע היה מסנוור. כמו בסרט שלי, המצלמה רוצה לחזור הביתה גם אם הקירות שלו מקולפים. אולי הבית הוא הקולנוע, אולי דרכו אני מבין את הרלוונטיות שלי במקום הזה. יכולתי להיות שם ולשגשג אבל איזה סיפור הייתי מספר? לא את הסיפור שלי".

 

התחלנו בזה שאתה לא אדם נוסטלגי, אבל נדמה לי שאתה כן מתגעגע.

 

"אני מאוד מתגעגע לאבא שלי אבל אני לא משלה את עצמי שישראל של פעם היתה מקום טוב יותר. יש טוב ורע בכל תקופה. מה שאיבדנו זה את החוכמה, המתינות, הזהירות. אנחנו עדיין משחקים כדורגל שכונתי אלים וחושבים שכך נפתור את כל הבעיות שלנו. זו טעות. היעדר הלוי אשכולים מהנוף התרבותי

שלנו, זו בעיה אמיתית. אני מצר על האובדן הזה של התבונה היהודית שלימדו אותי לבוז לה.

 

"במידה רבה הסרט הזה אומר: 'חברים, שעתיים מזמנכם בבקשה'. הרי כולנו אריק, אני וביבי וברק. אנחנו צריכים לחזור ולהקשיב ליענקל'ה ברייד, כי המשחק הפרוע שלנו ייגמר בבכי. אני זוכר את אנטבה, שהיה מהלך מבריק שבוצע כי לא היתה ברירה אחרת. אבל בעולם כה תקשורתי, להוריד אנשי קומנדו בהליקופטרים זה קולנוע רע. אם אתה חושב במושגים של מצלמה - ואנחנו חיים בעולם של מצלמות - אז אנחנו נפסיד את המלחמה על קולנוע רע. לשחק על פי חוקי אנטבה בעולם של CNN ואל-ג'זירה, זו סכלות לשמה. יענקל'ה ברייד היה פועל אחרת".

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
נשר. חסרה לנו קצת חוכמה גלותית
צילום: עופר עמרם
לאתר ההטבות
מומלצים