שתף קטע נבחר

שלום לא יכול להתממש בין מדינות

אנו כבולים ברעיון הלאומיות עד שקשה להעלות על הדעת שאפשר בלעדיו. אבל הוא זה שמכשיל אותנו שוב ושוב

בשנת 1918, לקראת סיום מלחמת העולם הראשונה, נשא נשיא ארצות הברית וילסון את "נאום 14 הנקודות", בו החזיר את הביטוי "זכות ההגדרה העצמית" למרכז השיח הפוליטי. ביטוי זה הפך ללחם חוק במאה ה-20 כולה ומלווה אותנו עד ימינו.

 

קשה למצוא בעולמנו אדם שלא יאות לקבל את הלאומיות עצמה כאמת, כשם שהוא מוצא את כוח הכבידה כאמת. אנו מקבלים ללא עוררין, ללא תהייה, ללא שמץ של ספקנות את העובדה ששפה נפרדת, הנתמכת במארג היסטורי ותרבותי הכולל אמונות דתיות, שירה, מוזיקה, לבוש, מאכלים וכדומה, מהווים מאפיינים ל"עם", הזכאי לחירות מדינית, לקביעת מערכות חוקים ולהגנה עצמית.

 

"אמיתות" אלו כה מהותיות לאופן התנהלות העולם במאה השנים האחרונות, ובמידה לא מבוטלת גם באלפיהן, עד כי הכרתנו הותכה לחלוטין עם רעיונות אלו ולא נותר לנו אלא לזהות את עצמנו ואת הסובב לנו כ"יהודים", "מוסלמים", "צרפתים", "סינים", "רוסים" או "גרמנים".

 

לא קל למוח האנושי להתנער מחזיונות שווא. אלפי שנים מרימים בני אדם את ראשיהם בבוקר וחוזים בשמש ה"זורחת" ובערב צופים בה "שוקעת". מה טבעי יותר מכך? אלו הנחות רפלקסיביות שגם האינטלקט החד ביותר מתקשה לשחרר.

 

למעלה מ-70 שנה, ארבעה דורות, מאות מליוני בני אדם קיבלו ללא עוררין את הניסוי המפלצתי הקרוי קומוניזם, ינקו והניקו את ההבלים שהביאו לשלטון פחד, לחורבן ולהרס שטרם נצפו.

 

זו דוגמא לכך שלא קל לתודעה האנושית לשמוט את שנות השקדנות הארוכות בהן דורות של חכמים ומלומדים ישבו והתחבטו בשאלות הרות גורל על טבע האדם, על האלוהים, על משמעות קיומנו. מתוך ניסיונם, מתוך המיית ליבם והכרתם המושחזת יצאו תורות אינספור שאליהן נצמדו תלמידים, משפחות וקהילות, שברבות הימים יצרו עמים דתות ואידיאולוגיות. כך לאחר כל אותן שנות למידה, הגיעה האנושות להווה כשהיא מופרדת, מסוכסכת, אלימה וחמדנית, מתפעלת צבאות ענק ומחומשת בנשק גרעיני עד צוואר, ממתינה לחבל הצלה וזה ממאן להגיע.

 

שבויים בהתניות קדומות

האם באמת הננו "יהודים", "מוסלמים", "ישראלים", "פלסטינים"? האם זה כל מה שנותר לנו לעשות בשם ההתניות התרבותיות, בשם הציוויים ההישרדותיים אשר כופים אותנו לסבבים של שפיכות דמים ולהסלמה בלתי נמנעת?

  

האנושות כולה היא תולדה של כוח. כולנו היננו תולדה של כאב, של חורבן ומוות. כל רגע שבו ליבנו פועם, שבו דם זורם בעורקינו ומוביל חמצן למוחנו הוא רגע תלוי נסיבות. חלקן קרובות, נצפות בצורה ישירה: מלחמות, הסכמי שביתת נשק, מהפכות, הגליות, פרעות וכיבושים; חלקן כה רחוקות עד כי זיכרונן התעמעם במהלך ההיסטוריה. ולמרות שהאוזן לא תכיר את שפתן שנשכחה זה מכבר, הרי היא תזהה את המצלול של התהוותן בהתניה העמוקה בנפש האנושית.

 

כל רגע כזה שבו אנו מתהווים מתוך אותה התניה קדומה מכתיב את הרגע הבא. בכל רגע אשר בו שלווה לכאורה מושגת בכוח הזרוע אנו טומנים את זרע ההרס לעתיד. לא ניתן לקיים שלום על כידוני החורבן, על תחושת הנינוחות והחברה המטופחת, על החלוקות הלאומיות, הדתיות והכלכליות. כל אלו, המקור להן כמו גם המשך התהוותן הינן אשליה ולכן הן חייבות לבוא לסיומן.

 

אנו רוצים "שלום", רוצים שהמציאות תשתנה אך מסרבים לשנות את זאת שלנו. משמעות ה"שלום" איננה חילופי שגרירים, חיוכים מנומסים, לחיצות ידיים וחתימת חוזים שיופרו כשתבשיל השעה למשבר הבא. "שלום" כזה תמיד היווה רק פסק זמן בין מלחמה למלחמה. אין בעולמנו חבל ארץ שבו בריתות לא הופרו, שבו אתים ומזמרות לא חושלו לחרבות וחניתות. "שלום" לא יכול להתממש בין מדינות, בין אמונות סותרות, בין מעמדות שונים וכל שאר יצירי ההפרדה שהמוח האנושי המותנה כופה על עצמו וסביבתו.

 

אנו מבקשים אמת ולא מבחינים באשלייה: זו לא השמש אשר סבה סביב כדור הארץ, אלא כדור הארץ נע על צירו סביב לה; זו לא הפוליטיקה שמעצבת את התודעה כי אם התודעה היא המעצבת את הפוליטיקה, כשם שהיא מעצבת את הכלכלה ואת כל המבנה החברתי אשר האדם יצר מתוך נבכי האישיות עצמה.

 

איש לא היה מאמין לפני אלף שנים שהמציאות תיראה כפי שהייתה לפני כמאה שנים. איש לא היה מאמין לפני מאה אלף שנים שהמציאות תיראה כפי שהייתה רק אתמול. אחריותנו היא לשנות את המחר.

 

אבינדב בגין, מחבר הספר "סיום הסכסוך" בהוצאת אחוזת בית.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: זום 77
אתים שהפכו לחרבות?
צילום: זום 77
מומלצים