שני היורשים, שגיל ההתבגרות מתנפל עליהם בקצב שבו הטכנולוגיה משדרגת את עצמה לדעת, יושבים על הספה בסלון ושואפים בהנאה מודגשת את אווירת טרום החופש הגדול. יריד המשומשים שהקדים להתקיים בסוף השבוע בחצר בית הספר הותיר אותם נטולי ספרי לימוד; מהמחברות הם כבר מזמן ניקבו קונפטי כדי להעיף בשיעור האחרון לשנה"ל והשיעמום, כמה צפוי, יורד עליהם כמו הקדושה על ירושלים, דקה לכניסת השבת.
"אוף, אין מה לעשות", היא מתלוננת באינטונציית יולי-אוגוסט וקמה מהספה.
"רגע, את הולכת למחשב? אז אני אלך למחשב בחדר שלי וככה נוכל לדבר במסנג'ר!" זורק לה אחיה והיא, משל הייתה האדומה השובבה של שומאכר, ממריאה בשניות מאפס למאה: "רעיון גאוני", היא מחמיאה לו, שלא כהרגלה וכבר שניהם בדרך לתפוס עמדות מול המסכים המרצדים.
זינקתי באחת מעמדת המאזינה הדוממת, המתחבאת מאחורי כריכה רכה.
"מה אתם הולכים לעשות?"
"לדבר, אמא, במחשב". התנדבה בת הרבע לעשר לתרגם את דברי אחיה, מקפידה לעשות זאת באופן איטי ומודגש, כדי שמאותגרת פייסבוק כמוני תהיה מסוגלת להבין.
"אתם הולכים לדבר במחשב? אבל אתם כבר מדברים. כאן. על הספה. בשביל מה מחשב?"
"כי זה יותר כיף, אמא". תרמה היא את משנתה.
"כי כשמקלידים זה יותר קל מאשר לדבר", הוסיף הוא את פילוסופיית הזן שלו והזכיר לי שגם את ענייני הכיתה, הוא וחבריו מתקתקים הכי טוב כשהם על המחשב. האמת, לא אחת אני מוצאת את בכורי בשעת ערב מאוחרת, כשהוא גועה בצחוק מול המסך המרצד, וכשאני שואלת לפשר הקולות הוא נוקב בשמות חבריו מהכיתה, שמצחיקים אותו במסנג'ר.
"אז אולי תדבר עם החברים בטלפון? אולי תלכו יותר האחד לשני?"
"אוף, אמא, זה לא אותו הדבר. יותר כיף במחשב", אני מקבלת את התשובה הקבועה.
אבל הפעם ההרגל לא כיבה את האזעקה. הסיטואציה ההזוייה לפיה שני אחים שיושבים זה לצד זה על אותה ספה מעדיפים לתקשר האחד עם השני באמצעות מקשי המקלדת ולא בעזרת שרירי הלשון, הוציאה אותי מדעתי והעמידה אותי על שתי הרגליים. גם האחוריות.
"שום לדבר במחשב", הודעתי להם. אתם יורדים למטה ולוקחים איתכם את הכלבה לסיבוב. תדברו בדרך.
מרוצה מהפתרון שהגיתי - לשלוח אותם למטה לשאוף קצת דשא ולאסוף גללים של כלב שיש לו הבל פה אמיתי ולא כזה שהם מגדלים בפארם וויל - התפניתי לספורט החביב עלי: חיבוטים אישיים, שלא לומר חבטות עצמיות.
טוב, מה הפלא, אמרה אני לעצמי, בבית בו כלבת המחמד עונה כשקוראים לה "גוגל", קצת קשה להאשים את הילדים על שהם נהנים לתקשר במסנג'ר. זאת בדיוק הדוגמה שהם קיבלו ממך - את הרי מחבקת את המחשב שלך באדיקות של יינן שמחבק חביות בתקופת הבציר. זה ברור. הכל בגלל שאת עובדת. גם בבית. גם בערב.
כמובן. תמיד זה בגלל שאני. ולרוב זה בגלל שאני עובדת.
"אם הייתי זמינה להם יותר, הייתי ודאי מבחינה בכך שהילדים שלי לא מסוגלים לתקשר ביניהם, אלא באמצעים טכנולוגיים מתקדמים", ייללתי לאביהם שחזר הביתה ותהה איפה כולם.
"אני אהיה מודאג כשהם יריבו במסנג'ר", מנסה אב הבית לפורר את טענותיי העצמיות. "כל עוד הם עדיין מתווכחים ורבים פנים מול פנים, אני רגוע!" הוסיף בטון נחוש שנועד לפרק את מגדל האשמה שהרמתי באמצע הסלון ושלח אותי להירגע בחברת תיבת האימייל, עד שהילדים יחזרו לתבוע את ארוחת הערב.
שעה מאוחר יותר, מעל חביתה שטוחת פרצוף, אני שומעת מהגנטית שלי שהיום היו מה-זה קטעים בבית הספר. אחד הילדים (השם שמור בשולחן האוכל) מהכיתות הנמוכות, התאכזב לגלות בהפסקה שבתוך המשמשים שאמא שלו שלחה לו יש סתם גוגואים ולא צמחו שם גוגוס כמו כאלה שקונים בקיוסק. "איזה ילד הזוי", הוסיפה הקטנה בחיוך מלא חשיבות עצמית אל תוך הצלחת.
הזוי? לא יותר מאשר להעדיף לדבר במסנג'ר עם מישהו שנמצא בחדר השני. או שאולי אני בכלל שייכת לדור שלא ידע. את הקדמה.
- ענת לב-אדלר, עיתונאית ועורכת, מחברת סדרת ספרי המתנה
בהוצאת "ידיעות ספרים": "סודות של משפחות מאושרות", "סוד השפע", "סודות של אמהות עובדות" ועוד.
