ברקוביץ' פותח פה

יחסית לגודלו, עולם השירה המקומי רוויי אמוציות. למעשה, אמוציות היא מילה עדינה במקצת לתאר אותו. עולם השירה הוא ביצה מלאת יתושים, צפרדעים וגם נרקיסים. אולי בגלל הגודל שלו, אולי בגלל מצב השירה, ואולי בגלל שמשוררים הם פשוט עם רגיש מאוד.

ברקוביץ'. בין תפוזים, השמצות, חרובים וחרוזים (צילומים: עופר עמרם)

אחת הדמויות הבולטות בביצה הזו היא המשורר אילן ברקוביץ' בן ה-36. ברקוביץ', שלאחרונה שיחרר לאוויר את ספר שיריו השני "חרובים", הוא בעל המדור "משורר בשטח" במוסף הספרות של הארץ, חוקר במרכז "קיפ" לחקר הספרות ועובד על הדוקטורט שלו, שיעסוק בשירתו של אמיר גלבע.

לפני "חרובים" הוציא את הספר "תפוזים", שניהם חלק מטרילוגיה שהשלישי בה ייקרא "חרוזים". בגיל 22 פירסם גם את "מודה באהבה", ספר שהוא מודה שהיה בוסרי למדי. "אבל אני עדיין גאה בו מאוד", הוא מציין.

משמיץ או מושמץ?

אז למה ברקוביץ' הפך לדמות כל כך מעוררת מחלוקת? מצד אחד, יצחק לאור שיבח את שירתו: "קראו את החד-פעמי, את מה שעוד לא היה, ותראו כמה מיוחדת לשון השירה. בעיקר את ההעזה שלו". מצד שני, פרופ' גבריאל מוקד הצליף בו ללא רחמים: "גרפומן צעיר נוראי. אינו מסתפק בתפקיד 'המשורר' אלא גם מנסה להופיע כמבקר שירה מרכזי, תחום שבו אין לו ההבנה המינימלית ביותר והוא כמובן מחבר שירת התפוזים והחרובים הזוועתית. הופעתו מדגימה את שלטון היח"צנות".

"את השאלה מדוע הפכתי למושמץ אתה צריך להפנות למשמיצים", אומר ברקוביץ'. "אתה צריך לשאול את המנהל האמנותי של פסטיבל אחד לשירה מדוע הוא איים עלי שאם לא איישר איתו קו הוא יפגע בשירתי באופן אכזרי. אתה צריך לשאול את מנהיגה של קבוצת משוררים אחת מדוע נפקד מקומי מהפסטיבל שהם עורכים, לאחר שהוא לא התבייש לומר לי כי נערכה ישיבה שבה הוחלט כי בשל הדרך שבה כתבתי על שירתו של אחד מחברי הקבוצה - הם לא יזמינו אותי.

למה אני מושמץ? צריך לשאול את המשמיצים

"האלימות המילולית והספרותית שננקטת כלפי אמנם מעציבה אותי באופן אישי אבל חמור מכך - היא מדאיגה אותי מאוד בהיבט הכללי של הדברים. מדובר באנשים שמקבלים כספי ציבור ונוהגים בהם כבשלהם מבלי שיתנו על כך את הדין. הם כמובן לא יעצרו אותי בדרכי. להיפך".

אבל למה דווקא כלפייך מתנהגים ככה ולא כלפי אחרים?

"אני חושב שזה קשור מאוד למדור שלי. הוא מושך אש ומכעיס את אלוהי השירה המדומים. אני לא משחק את המשחק הפוליטי של רוב

המשוררים בארץ, שידיהם רוחצות לא אחת את ידי המבקרים. המשוררים והמבקרים כאחד מתנהלים לעיתים קרובות כאחרוני הפוליטיקאים ובחסות האמנות הנשגבה ביותר של הכתיבה - השירה - עושים מעשים שלא ייעשו. אני לעולם לא אנהג בדרך הזו משום שאני מבקש לסמן קו חדש, של אהבת השירה במובן הטהור ביותר שלה, בלי שחיתויות ואינטריגות.

"אני משורר בודד למרות שאני חש לא אחת, בעיקר כשאני מגיע לאירועי שירה, שאני משמש סמן ימני עבור לא מעט משוררים שדרכם כשלי, באה משום מקום ומבקשת להשמיע את קולה בגאון. הנה לך עוד סיבה אפשרית להשמצות כלפי: אנשי הספרות של השירה לא יכולים לסבול את העובדה שהגעתי משום מקום, מבלי שנזקקתי לאישורם המטפורי של יושבי בתי הקפה ומלחכי הפנכה הידועים, ושבזכות עצמי בלבד ניתן הדרור לשירתי ולעמדותי על השירה העברית בת זמננו ובכלל".

ברקוביץ' מוסיף כי מאז שהחל לכתוב את המדור, חייו האישיים עברו טלטלה עזה. "ידעתי כבר משברים נפשיים קשים שהביאו אותי כמעט עד למצבים אובדניים", הוא אומר. "השירה שלי נלחמת על חייה במלוא מובן המילה. אולי זה עושה טוב לפרסונה הציבורית שלי, אבל לי ולבני ביתי המדור הזה הוא קללה לא קטנה. לשמחתי, עבור משוררים רבים וחדשים הוא משמש כברכה, או כך לפחות אני נוטה לחשוב. כך שהמחיר האישי שאני משלם שווה את התמורה".

תרבות השירה שלנו חולה

אפשר אולי להשליך בין המצב האישי של ברקוביץ' למצב הכללי של השירה העברית. והוא, כמי שעומד בצומת מכוננת ורוחשת, יכול להעיד שדברים שרואים משם לא רואים מכאן, או ההיפך. "תרבות השירה שלנו חולה. הייתי אומר שמצבה קשה אך יציב. היא כמו אדם הקופץ ממגדל גבוה אל מותו כשלמטה יש אנשים אחדים שמחזיקים ביריעת בד ומונעים ממנו להתרסק. כדי שתהיה תהודה אמיתית לשירתנו, צריך שיריעת הבד תהפוך למקפצה גבוהה אל השמיים האמנותיים שאליהם היא מכוונת.

"את זה לא יעשו הפסטיבלים, שרק מסאבים את השירה והופכים אותה לשירה של פוליטרוקים ומיישרי-קו. את זה גם לא יעשו כתבי העת הקמים כאן חדשות לבקרים ומועילים בסופו של דבר בעיקר לעורכיהם המשוררים ולשירתם שלהם. את זה גם לא יעשו הפרסים הספרותיים הניתנים כאן כמעט לכל דורש, לא פעם בדרכים לא הולמות.

"לא יכולים לסבול את העובדה שהגעתי משום מקום"

"לצערי הרב, גיליתי כי עולם השירה שלנו - כמו החברה הישראלית כולה - הוא עולם מושחת מיסודו. במקום שהמשוררים והשירה יסמנו דרך חדשה ואחרת, הם ממשיכים את הדרכים הנלוזות של נבחרי הציבור ומרבים להסתודד בדרך שמזכירה לי חברי כנסת מן השורה ולא משוררים לוהטים מבעירה.

"משוררים צריכים להעז ולצעוק. להעז ולטעות. לחרף את הנפש בעבור היצירה השירית. אין דרך אחרת. נדרשת מהפכה אמיתית ונדרשים משוררים בעלי שאר רוח, שרק האמנות הטהורה של השירה מעניינת אותם ולא הרדיפה אחר הכבוד או האגו האישי שלהם".

ואיפה ברקוביץ' עצמו בכל הסיטואציה הזו? "בינתיים אני מרגיש כמו צדיק אחד בסדום, אבל אני לא צדיק כזה גדול", הוא אומר. "אני יודע מה צריך לעשות ולא עושה כי אין לי די זמן וכסף. בעולם אידיאלי,כפי שאני רואה אותו, משורר חברתי שמקבל פרס ספרותי נכבד היה תורם את כספי הפרס לקהילות נזקקות.

"בעולם השירה המנוון שלנו, תאב הכבוד והיוקרה האישית - משורר חברתי שזוכה בפרס ממהר להצטלם עם נותני החסויות וטס לנופש בפריז. בכך הוא משחית את עולמו היצירתי ופוגע בכולנו. אם היו ניתנים לי סכומי הכסף האדירים שניתנים כאן לעסקני השירה ופרנסיה, הייתי הופך עולמות ומחייה את תרבות השירה בדרכים מגוונות שעליהן אני חושב ימים כלילות.

קחי לך תפוזים וחרובים

עכשיו ברקוביץ' שוב בפרונט כמשורר עם "חרובים" (הוצאת אבן חושן), חלק שני מטרילוגיית שירה, ואכן מדובר בתופעה חריגה - שהשירה עצמה נכנסת לטרילוגיה שיש מאחוריה קונספט, דבר שהוא אולי מגביל.

"מאחורי זה לא עומד רעיון אלא ניצבת דרך", הוא אומר. "דרך החיים שלי, מסע השירה שאני עובר בחיי. המשוררוּת שמפעמת בי. אני מהלך בחיים

ומביט בהם בעיניים פקוחות של משורר, כלומר בעור חשוף לגמרי, בוער מרגשות, מאהבה, מכאב ומעוולות חברתיות ומוסריות שאני רואה לנגד עיני.

"אם ב'תפוזים' המשורר שבי עמד מול עוצמת האור הניתז מן השמש או גמע מעסיס הפרי הגדול של האהבה ולעומת זאת ב'חרובים' הוא נעמד מול חרבות החרובים האנושיים שבנו והתמודד איתם, הרי שב'חרוזים' המסע שלו עומד להגיע אל... אבל רגע, מדוע שאגלה את סופה של הטרילוגיה מראש? בוא ונשמור על מתח".

זה לא נראה לך מעט גימיקי? אתה יודע מראש מה תכתוב? לא פשוט יותר להוציא ספר שירה חדש כשיש מספיק שירים בלי להתחייב, בלי מסגרת?

"אני פשוט לא מעוניין לעשות את מה שפשוט, את מה שכבר נעשה וייעשה על-ידי מי שחוששים להסתכן באמנותם. אני מבקש להלך בדרך חדשה שמן הסתם יכולה להיות גם קשה יותר, משום שלא הילכו בה לפני".