אנחנו נהנים במיטה, והיא יושבת לידנו ומסתכלת
לא אהבתי את הרעיון שבביתי תתרוצץ כלבה גדולה, רטובה ופרוותית, שנובחת בלילה ומצטרפת למיטה ברגעים אינטימיים. אבל ברגע אחד רטוב - הכל השתנה. כלבת הנפש
רציתי לקחת אתנחתא מחיי ולכתוב טור אחד על אהבה, אהבה אמיתית, שלמה, טהורה, נטולת אינטרס ושיקולים זרים. מחשבותיי הצטרפו לדאג וטוני במנהרת הזמן, עפו עפו תוך סלטות בהילוך איטי באוויר, ונעצרו כשרק הכרתי חברה חדשה, שהיום מוכרת בשמה הספרותי "גרושתי".
"רוצה לפגוש מישהי?" שאלה בהתלהבות כשהחזרתי אותה הביתה בתום בילוי, ועוד לפני שהספקתי לענות, המפלצת עמדה שם, הסתכלה עליי מתוך החושך. בשיער פרוע כאחת שהתעוררה באמצע הלילה, כועסת, עיניה שחורות וגדולות, חשפה שיניים מאיימות ונבחה: "האו! האו! האו!", שבתרגום חופשי זה "איתי! יהיה! שמח!", ולסיום עוד "האו" שאמר: "ואחר כך אל תגיד שלא הזהרתי אותך". "זה את או אני", חשפתי גם אני שיניים, ורק שנינו הבנו. גם אני נושך כשצריך.
זה התחיל בחשדנות. לקח לי זמן להתרגל ליצור הפרוותי, המשופם, ההולך על ארבע הזה. היא היתה כלבה בגודל של חמור קטן, פרוותה מרהיבה וצבעונית כצבעי קשת אלטרנטיבית ופיה מפיק גלי ריח בנוסח פיקנטי. זו היתה כלבת הנפש של המתוקונת, פרווה זה העסק שלה, והעסק משגשג. לגעת בדברים באפה הרטוב זה התחביב, וכל הבית מקושט בקווים ארוכים בגובה האף.
היא תפסה חלק פעיל בחיינו, טיילה איתנו, אכלה איתנו, שיחקה איתנו, נבחה עלינו כשלא היינו בסדר. בלילות היתה משחקת בכדור מצפצף ובודקת אם אנחנו לא ישנים חזק מדי, כשכלב בקצה השכונה היה נובח היתה עונה לו בנביחות עזות מתוך חדר השינה, בשעות היום היתה לוקחת אותנו לסיבובים בשדות בציפיה נרגשת לקקי ופיפי, ובדרך – ניקוי המדרכות מדברים אכילים. בערבים רומנטיים שבילינו במיטה היתה היא יושבת לצידנו ונועצת מבטים מלאי תאווה, וברגעים נבחרים גם קופצת על המיטה ודורשת להצטרף לחגיגה, מבלי להיבהל כשאני מזכיר כבדרך אגב את כלביית "תנו לחיות לחיות".
נראה שמעולם לא היה יצור בעולם הזה שכ"כ אהב אותי
מנגד, גם הטבות היו: בכל פעם שהייתי מגיע לביקור, היא היתה יוצאת מדעתה מרוב שמחה, משתוללת במעגלים ומזנקת עליי בלשון שלופה, ובבוקר שבו היתה יוצאת ממקומה שמתחת למיטה ומוצאת אותי שם היתה מתנפלת עליי בנשיקות לוהטות ישר לתוך הפה. כשהייתי הולך היתה מתכסה באבל ובלב שבור ממתינה שעות ליד הדלת, מאמינה שאשוב, הרי לא יכול להיות שנטשתי. נראה שמעולם לא היה יצור בעולם הזה שכל כך אהב אותי, שמיצמץ לי גם בימים אפורים: "לעולם לא תצעד לבד".
הזמן חלף. למדנו להסתגל זה לריחו של זה, הסכמתי לתת לה לנשק אותי ואף דיברתי איתה על ענייני היום, דבר שבסולם הפתטיות שקול רק להתקשרות לתוכנית של יוסי סיאס. על כפות המאזניים "כדאי / לא כדאי" היה שוויון בין האהבה לטירחה, בין הנשיקות הלוהטות ללכלוך הנערם בבית, ובינתיים דבקתי באסטרטגיה: "דרך הכלב מגיעים לבעל הבית".
ביום אחד, כפות המאזניים, שהיו שקולות עד אז, צנחו במכה בכיוון אחד, כמו מניה רגע אחרי שקניתי אותה. ומעשה שהיה כך בערך היה.
מבלי לדעת מה חביב יותר על בחורה, הניקיון או פעולת הניקוי, ידעתי שאחד מהם הוא סלע קיומה של המתוקונת שאיתי. לא הופתעתי כשלכלוך דמיוני שהותיר אחריו חתלתול מטופח זכה לכבוד מלכים וגרם החלפה נמרצת של המצעים. רק כששרידי אדיו של החתול נקברו במכונת הכביסה יכולנו לתפוס את מקומותינו, המתוקונת ואני על המיטה, והמפלצת מתחתיה.
"אם הכלבה תמות – תצטער?", שואלת המתוקונת תוך צפייה בטלוויזיה. "בטח, בטח", אני עונה. "אבל כמה תצטער? תצטער מאוד?", "כן, מאוד". המתוקונת מסתכלת עליי לראות אם אפשר לבטוח בי ואם הבעת פניי מסמלת רצינות. "אתה תבכה?".
שיחות שכאלה לא מביאות כל תועלת, והיה ברור לשנינו, לי ולכלבה עצמה המאזינה לנו ממקום משכבה שמתחת למיטה. פתאום היא קמה ויצאה לה משם, נעמדה כאומרת: "הידיעות על מותי היו מוגזמות", ולאחר נעיצת מבט מזלזל בשני הטמבלים המקשקשים שטויות פנתה בתנועה אלגנטית שכולה הדרת מלכות בכיוון פח הזבל הקטן המוצב בפינת החדר. את ראשה הענק היא דחפה עמוק עמוק לתוך הפח תוך ליקוק נרגש של כל מה שבתוכו. כל כלב שמכבד את עצמו יודע שרק כך, תוך עבודת שטח וליקוק הפריטים, ניתן למצוא מציאות, כמו אותו קונדום משומש שהביאה לסלון והציגה בפני האורחים. כחוקרת ארצות חלוצית היא שלפה ממצאים שונים מתוך פח הזבל ובמיומנות מקצועית פירקה אותם לגורמים קטנים. "למה לנייר טואלט יש שלוש שכבות?", הירהרה לעצמה המפלצת (היא לא שמעה שהיום כל חרא דורש מקור ושני העתקים), ואז נזכרה שהיא מדענית: "כל חומר מחולק למולקולות, ואלה מחולקות לאטומים, שגם הם ניתנים לביקוע", וניסתה להוכיח זאת בעודה מבקעת בכובד ראש פיסת נייר טואלט ורודה ששלפה מהפח.
לכולם היה ברור: היא חותרת למגע
משהעלו מאמציה חרס והאנרגיה שהשתחררה מפירוק האטומים לא היתה מספיקה אפילו לצנטריפוגה ביתית קטנה, עזבה המפלצת את פח האשפה וזינקה מלוא קומתה על המיטה, כשלכולם ברור: היא חותרת למגע. רגליה הרטובות מרוק נמתחו קדימה, גופה הפרוותי המשיר שערות בכל מקום נזרק על המיטה הנקייה, פיה המרייר מתקרב אלינו, ועבודת הליקוק החלה: באהבה רבה החלה המפלצת לנשק אותי ואת המתוקונת, כשלשונה הרטובה המשובצת פירורים ורודים מחליקה על פנינו לאורך ולרוחב. "כלבה מתוקההההה", צחקה המתוקונת מכל הלב וקירבה את פניה אל החיה, בניסיון לתפוס עוד ליקוק מתוק מדבש, וכמה שיותר רטוב – כך ייטב.
לפעמים סטריליות והיגיינה הם דברים יחסיים ואישיים מאוד. ופתאום מסתבר שליקוקים רטובים שהגיעו ישירות מפח הזבל הם יותר נקיים מחתולונת מצוחצחת ומנומסת שנוגעת קלות בשמיכה.
ואז, כששכבתי לי ממוגן בשמיכה מפני מתקפת האהבה, הצצתי בזהירות החוצה וראיתי את המתוקונת והמפלצת מתנשקות להן מעליי – אז הבנתי. הבנתי שהכלבה הזאת שמלקקת אותנו כרגע היא לא החיה שנמצאת למתוקונת מתחת למיטה, אלא החיה שנמצאת לה בלב. ושמול עיניי אני רואה כרגע אהבת אמת, כזו שיש בה שמחה, שלמות, הדדיות מוחלטת, כזו שיש בה את כל המרכיבים שאנו מחפשים באהבה שלנו: היכולת לקבל גם את המגרעות שלצד המעלות, הנכונות לתת יותר ממה שמקבלים, הלב הפתוח תמיד ללא תנאי. הנשיקות הרטובות האלה שמעליי הזכירו לי באותו יום ובימים הבאים, שאהבה, אפילו לחיה, איננה ניתנת לחלוקה, וכשאוהבים – כל רגע הוא מתאים, כל נגיעה היא נכונה וכל נביחה היא במקומה. יש אנשים שלא יבינו זאת לעולם, אבל כך זה כשיש לך כלבת נפש.
