אבי דיכטר

אני אשקלוני מבטן ומלידה. אני מת על הים, אמא שלי גרה בעיר ואני מרגיש שם הכי בבית. מקום טוב לא עוזבים.

ילד שגדל בבית של ניצולי שואה לא ממש מבין מה זה ניצולי שואה. עד לשלב מסוים אתה מבין רק את המותר והאסור: צריך לגמור את כל האוכל מהצלחת, אסור להסתרק הפוך כמו היטלר. וההורים שלי מצידם לא הבינו במה אני עוסק. כשהייתי חייל בסיירת מטכ"ל, אבא שלי חשב שאני בסיירת של הרמטכ"ל ושאני נוסע לארצות הברית עם דדו.

בפיגוע צור השני הייתי מוצב בצידון. כשאבא שלי שמע על הפיגוע, הוא עמד כל היום מחוץ למשרדים שלנו וחיכה שמישהו ייתן לו מידע עלי. בסוף ניגשו אליו ואמרו לו שאני בסדר. אני לא רוצה לחשוב מה עבר לו בראש.

כשאתה לוקח אחריות אתה מקבל יכולת השפעה. אז אם מציעים לך לקחת חלק או תפקיד במשהו, אל תסרב. אני עצמי מעולם לא סירבתי.

לא ממש חייתי חיים אזרחיים. מגיל 18 אני במערכת הביטחון, מתעסק בקרביים של מדינת ישראל. כשהעבודה שלך היא לקום כל בוקר ולנסוע לעזה, אתה לא ממש חווה את החיים כמו כולם.

אם אתה רוצה להיות איש מודיעין, תתרגל לספור עד עשר לפני שאתה פועל. אם תהיה פזיז או נלהב מדי, תשלם מחיר. אתה חייב להיות מסוגל לזהות

אבי דיכטר (צילום: אייל טואג)

 סכנות ולקחת סיכונים מחושבים, אחרת אתה עלול לאבד חיים, אבל צריך לדעת מתי לפעול מהר ומתי להיות מחושב.

אי אפשר לקנות אמון של אנשים בשקרים. מהפעלת סוכנים ומקורות אני יודע שמניפולציות על יריב אפשר לעשות רק אם יש לך תשתית אמיתית. ברגע שהצד השני תופס את התשתית ככנה, אז אתה יכול להפעיל את המניפולציה.

הרבה חושבים שאנשי שב"כ חיים חיים כפולים: בעבודה בשקר, ובבית באמת. המציאות היא הרבה פחות מסובכת.

טרור הוא ההתנהגות הנקלית והנמוכה ביותר שאדם או חברה יכולים לאמץ. הרי יש לו רק עיקרון אחד: ברגע שיש לו הזדמנות, הוא פועל.

הטרור האיסלאמי הוא הבזוי ביותר. לא ששאר ארגוני הטרור נעלים, אבל הם שפלים במיוחד.

מות ר להפעיל F-16 על M-16. טרוריסטים יורים כדי להרוג, ולא מעניין אותם ההבדל בין חיילים לאזרחים. אין מה לנסות איתם פייר פליי. למדינה יש יתרונות שמבטיחים לה ניצחון בטווח הארוך, אבל יש בעיה עם הנזק שנגרם עד שהטרור מודבר.

לצערי, מחבלים זה כינוי שרלוונטי גם ליהודים. יהודי שיורה על מכונית מלאה בפלסטינים כדי להרוג הוא מחבל. אין טעם לעשות סובלימציה של המונח או לקרוא לו בשם רך יותר. יגאל עמיר הוא מחבל לכל דבר.

הבעיה הכי קשה שלנו היום היא עזה. יושב שם ארגון טרור שצינור החמצן שלו מחובר לאיראן, ותפיסת העולם שלו היא אנטי־ישראלית ואנטי־יהודית באופן קיצוני. הדבר היחיד שמעסיק אותם זה איך להתחמש חזק, מזיק ורחוק יותר כדי לפגוע במדינת ישראל. אני אומר את זה באחריות ומתוך ידע.

אפילו אם רע"מ־תע"ל היו בשלטון, אני בספק אם היתה לעזה גישה ימית חופשית. איך אפשר לחשוב שישראל תתיר לכלי שיט להגיע לחוף עזה? ספינה בסדר גודל של המרמרה זה לא מכונית. אי אפשר לבדוק אותה מרחוק עד לרמה של טילים, ומי שחושב אחרת לא יודע על מה הוא מדבר. את המשט היו חייבים לעצור.

מעולם לא פגשתי ערבי ישראלי שמוכן לעבור לרשות הפלסטינית. תשכחו מהפנטזיה הזאת. בסופו של דבר לא תהיה להם ברירה אלא להשתלב במדינת ישראל.

הערבים מחולקים בדיוק כמונו. הגיוניים ולא הגיוניים, הזויים ושפויים. אם רוצים להכיר אותם באמת, צריך לעבוד בעולם הערבי בערבית. זה יתרון גדול לדבר את שפתם. האמא הפולנייה שלי לא התאוששה עד היום מזה שהבן שלה מדבר ערבית.

ביום שהבן שלי נולד הבנתי מה זה משפחה. חתונה עושה הבדל קטן מאוד - אני לא מזלזל בזה, אבל בסופו של דבר לא משתנה שום דבר דרמטי בהווי החיים שלך. כשאתה הופך להורה, לעומת זאת, החשיבה שלך משתנה. פתאום אתה ער לסכנות. פתאום אתה מתחיל לשאול שאלות.

אם לא התחתנת ולא הבאת ילדים, אין לך המשך. חבר'ה צעירים צריכים להבין שפאן וטיולים זה בסדר גמור, אבל בתוך כל הבילויים יש להם משימה לאומית ואנושית: להמשיך את השרשרת.

הנשים הורגות אותנו. זאת טעות נפוצה לחשוב שהן המין החלש: אם מסתכלים לרגע על הסטטיסטיקות מגלים שיש להן תוחלת חיים ארוכה יותר, שהן בריאות יותר ושהן שורדות יותר מאיתנו.

היום אני עובד במפעל המילים הלאומי. הכנסת לא דומה לשום מקום שעבדתי בו קודם: יש הרבה עיסוקים שבקצה שלהם אין כל תוצרת. המון דיבורים לשם דיבורים, מין קניון פוליטי כזה שאלפים מסתובבים בו מדי יום. זאת הפעם ראשונה מאז שאני זוכר את עצמי שאני לא בתפקיד עם אחריות ביצועית.

יש לי בלוג, ואני נגנב מהרשתות החברתיות. אתה פוגש אלפים במגע ישיר ובלתי אמצעי, ומבין שהעולם הוא לא כפר קטן אלא בית קטן. לפני כמה שבועות הייתי באירוע ורדפה אחרי כל הערב אישה שצעקה שלא אישרתי אותה בפייסבוק. בסוף התברר שהיא קרובת משפחה. פדיחה.