פעמים רבות נוכחתי לדעת שמה שנראה ברור לגמרי דרך עיניי, לפעמים דומה לבליל לא מובן של מילים עבור האחר.
מרגע שהאדם נולד הוא לומד שפה, וכמו בארצות העולם, לבני אדם שונים שפות שונות. המילים והמשפטים המורכבים מאותן הברות קצרות מסוגלים להיות ברורים עבור השומע, ובו זמנית להיות הבל צלילים עבור זה הניצב לידו. כך למדתי את שפתי שלי וגיליתי בעזרתה שישנם עוד אנשים הדוברים אותה. הם אלו המבינים את מה שרציתי להגיד בדיוק כמו שאמרתי אותו רק כי זו היתה דרכו היחידה להיאמר. כשהבנתי זאת, החלטתי לספר פעם אחת על מקרה אחר, אמיתי, בשפה שתהיה ברורה לכל.
זמן רב אני מנסה לגדל באדנית הניצבת על חלוני פרח. פרח אחד, זה כל מה שרציתי. פרח אחד שיגרום לי לחיוך כשאתבונן בו בבוקר. מאז ומתמיד ייחסתי למגע ידיי תכונת קסם, שכל דבר שאגע בו יגדל ויפרח, יצליח. איכשהו העולם נראה לי כמו מקום בו מסתובבים בני אדם שלא שווים בכוחם זה לזה.
שלל התכונות חוּלק בצורה לא הוגנת, אך יחד עם זאת נראה שהגורם שהיה אחראי על החלוקה הלא זהה הזו בחר כן לחלק שווה בשווה את החולשות בין כולם. רק כאן נכנסה חוכמת האדם לצרכיו, בהתגברות על אותן חולשות ופגמים בקווי האופי שבהם לצערנו ניחנו כולנו.
על אדן חלוני ניצבה בינתיים אדנית גדולה ומרווחת, ובמרכזה שתיל יחיד קטן, שתיל אליו התנהגתי כמו היה בני. בעדינות של מנתח נהגתי לנקות את סביבתו ולהשקותו, לדשן מעט אדמתו ולהצל עליו בימים חמים. אותו פרח גדל וצמח, הצמיח עלים רחבים, וצבעיו היפים אכן גרמו לי אושר. עד לאותו בוקר בו פתחתי את חלוני והוא לא היה שם.
התבוננתי באדנית הריקה, אל השמים ובחזרה. לא הבנתי איך הצליח פרח אחד קטן להיעלם כך סתם בלי להותיר סימן אחריו. האדמה השוממת גרמה לי לתהות אם בכלל היה שם אי פעם. בתחושת כעס קלה מצאתי את עצמי שותל פרח חדש במקומו. הפרח, שכבר הכרתי את צרכיו ורצונותיו, צמח וגדל מהר יותר מקודמו, והשורשים שהיכה היו חזקים הרבה יותר. וכשנעלם גם הוא נפער הפעם חור באדמה שלא הותיר מקום לספק לגבי קיומו.
אני זוכר שליטפתי את האדמה באצבעי וחשתי את לחותה. נדמה היה שהצמח הארור עקר את עצמו ממנה וברח. חשבתי שהגורל או יד עלומה אחרת חומדת לצון. כעסתי שהטבע לא נותן לי למלא משאלה כה פעוטה. מבלי לחשוב הרבה על האופן בו אני נוהג, איבדתי באותה הדרך בדיוק שלושה פרחים נוספים. הראשון נבל ומת כאילו לא טיפלתי בו כלל, השני סירב לצמוח, והשלישי נעלם כמו שני הראשונים.
| מחפשים מרחב מחיה |
|
| הוא רוצה להיות איתה כל הזמן ולא נותן לה לנשום / גלית לזר |
|
אפילו יציאה עם חברה בערב בלעדיו היא בעייתית. איך שומרים על קרבה ועונים על צרכיו של האחר כשהזוגיות הופכת לטבעת חנק? |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
כעסתי. ניסיתי לחשוב מה בפעולות שעשיתי היה לא תקין. "מה הבעיה לגרום לפרח אחד לצמוח ולהישאר?" שאלתי את האוויר שעטף את אדן חלוני בעודי בוהה באדמה חומה ריקה, מלאה בחורים קטנים המעידים על כשלונות העבר.
החלטתי לנסות בפעם האחרונה. הפעם, מתוך תחושת כעס וזלזול בחוקי ההיגיון. מבלי משים הפסקתי להשתמש ביכולותיי, ועברתי להשתמש בחולשותיו של הפרח, בדיוק כמו שצוחק הגורל על נפשות תועות רבות.
"גם אתה תנבל, או תיעלם, נכון?" חייכתי כששתלתי אותו. "אז למה שבכלל אתן לך לצמוח?" שאלתי אותו כאילו יכול היה לתת לי תשובה. סגרתי את החלון מבלי לדאוג לכיסוי האדמה סביב השתיל הקטן ובלי להשקות, כבר לא היה לי אכפת.
כך נחשפתי להוכחה נוספת לחוק שימור האנרגיה: כשהפסיק להיות לי אכפת, גדל הפרח לבדו. נראה היה שבן לילה הוא צמח פי שלושה מכל פרח אחר שנשתל באדנית לפניו. התבוננתי בו, והוא היה יפה יותר ממה שיכולתי לדמיין, אבל סירבתי להכיר בסיכוי שיישאר. חשבתי שבקרוב גם הוא ייעלם, ובאותה נשימה התחלתי לפחד שאם אמשיך לא לטפל בו כלל, הוא ינבול.
השקיתי אותו, מעט. לא רציתי לבזבז מים על זה שבקרוב לא יהיה, אבל מעט המים הספיקו לו על מנת לגדול פרא. במהלך הימים בהם לא השקיתי אותו כלל הנחתי לידו כוס מים אחת. רציתי שירגיש שנוזל החיים לו הוא זקוק נמצא ברשותי. הפכתי ממטפל אהוב למרעיב, והבחנתי שכל עוד הוא לא יודע על אהבתי כלפיו, הוא נותר כדי לטעום עוד קצת מפתיתי הדאגה ותשומת הלב שפיזרתי.
זה זמן מה גדל על אדן חלוני הפרח היפה ביותר שראיתי מימיי, ואני אינני מרשה לעצמי לתת לו את כל כולי, מחשש שיטבע. אני עוצר את עצמי באהבתי אליו, כדי להשאיר אותו צמא לנצח. ואינני שלם עם כך, אבל יחד עם זאת – אינני רוצה למצוא שוב אדנית ריקה.
כשאני עוצר לרגע וחושב על הכל עוד הפעם, אני מבין שבעצם שום דבר לא השתנה. שוב טענת האמת המוחלטת תפרוש אל מקום אחר ורבים לא יצליחו לראות אותה. שוב יש מי שמבעד לשורות יראה עולם שלם שיישאר עמום עבורו, בעוד אני מדבר על פרח אחד יפהפיה שגרם לי להבין כי חוכמת הנתינה לפעמים נמצאת דווקא בחוסר, בהתגלות לרגעים קטנים.
אני חושב שבעולם בו אנחנו חיים ההיגיון הישר מהווה חולשה לפעמים. להבזק שנייה אני מצליח להבין למה אלו שבחירותיהם נראות לכאורה חסרות כל היגיון מצליחים במקום בו אני נכשלתי.
כדי לשמור על פלא נדיר באדנית שעל אדן חלוני אני נאלץ לקמץ באהבתי כלפיו. כדי שיצמח ויגדל, ויעטוף את כל כולי אני מסתיר ממנו את שהייתי רוצה לתת לו. כדי שיישאר קרוב לנצח, אני דואג להיות קצת רחוק.
זה עובד, אבל לפעמים אני מרגיש שחוקי המשחק פשוט לא מוצאים חן בעיניי. לפעמים אני תוהה אם אני משחק במקום לא לי.
