כגודל הציפייה כך גודל האכזבה - כך אומרים בדרך כלל, נכון? אז בעצם לפי זה, אם הציפייה לא משהו, אז גם לא ממש אמורים להתאכזב. אבל מה לעשות, כששמעתי השבוע את ההודעות לתקשורת של מפלגות הבית היהודי והאיחוד הלאומי, בכל זאת התאכזבתי. אמנם, כאמור, מראש הציפייה לא היתה בשמיים, אבל עדיין - צביטה בלב זה כן עשה לי.
אני מבינה די קטנה בפוליטיקה, ובשיקולים של "מה הכי כדאי לעשות כדי לקבל יותר מנדטים בבחירות הבאות"? ונכון שכמו שאמר אריק שרון "דברים שרואים מכאן לא רואים משם". אבל איכשהו, אולי בתמימות, אני עדיין חושבת שמצע ורעיונות הם מה שמוכרים הכי טוב. וכשמפלגת הבית היהודי "שיווקה" את עצמה לפני הבחירות האחרונות, היא עשתה זאת על בסיס רעיוני.
"הבית היהודי" בידלה את עצמה מקיצוניות - דתית, פוליטית, רעיונית, וניסתה לשכנע אותנו, ציבור המצביעים הפוטנציאלי שלה, שיש כאן חזרה לציונות הדתית של פעם - זו שהיוותה גשר בין ציבורים, זו שהתעניינה גם בערכים חברתיים ולא רק בארץ ישראל השלמה ובאיוש ארגז קרטון גדול על גבעה נידחת ולקרוא לזה "בניין הארץ". נו, זו שחרתה על דגלה השתלבות, ממלכתיות, כבוד לסמלי המדינה ועוד ועוד. ערב הבחירות היתה תחושה כאילו הציונות הדתית נמצאת על פרשת דרכים, וכי יש כאן ממש מלחמה על פניה העתידיים. בחירה אמיתית בין שתי אלטרנטיבות שונות.
אבל היום, שנה וחצי אחרי, כנראה שהכל התמוסס. כבר לא מדובר בשתי אלטרנטיבות שונות המשקפות את הכיוונים אליהם מושכות קבוצות שונות של כיפות סרוגות. כבר אין מדובר במלחמה על פניה של הציונות הדתית. המנטרה חזרה להיות "הציונות הדתית לא ממצה את כוחה האלקטורלי". נציגי המפלגות חזרו לתפישה לפיה כולנו בעצם אותו דבר. היות שלכולנו יש כיפה סרוגה על הראש (מטאפורית כמובן...) הרי ברור שכולנו צריכים ויכולים להצביע שוב אותו דבר, כי מי ידאג למקוואות, ולישיבות ובלה בלה בלה. הציונות הדתית צריכה להתאחד ולהצביע שוב יחד. ואני שואלת - להתאחד סביב מה? סביב האמונה בבורא עולם? סביב קיום תורה ומצוות? הרי לא על זה המדובר (ואפילו אם כן, הרי גם על ההגדרות של בורא עולם, ועל הפרשנות שנותנים לתורה ומצוות יש אצלנו אינסוף מחלוקות...) הרי אנחנו מדברים על עולם ערכים שכבר מזמן
אינו נמצא בקונצנזוס של הציונות הדתית.
"הציבור שלנו" היום חלוק בתוך תוכו כמעט בכל נושא - היחס למדינה, לצבא ואולי בכלל לדמוקרטיה, היחס לבתי המשפט, היחס למיעוט הערבי, היחס לפליטים מאפריקה ולעובדים זרים, היחס לפרשת האפליה בעמנואל ואתם יודעים מה? אפילו החינוך, שכולנו תמיד דאגנו לו ו"מי ידאג לתקציבים לחינוך הדתי", אפילו זה כבר לא בקונצנזוס, ואנחנו כבר כמעט לא מדברים על מוסדות חינוך משותפים. מה כן נשאר? המקוואות. זה נכון. אבל בשביל מקווה משופץ עם קרמיקה חדשה לא מוכרים אידיאולוגיה.
אז כן, אני מאוכזבת. נכון עדיין יש שם את אורי אורבך, וזה לא סופי, ועוד יהיה משא ומתן, ויעמדו על עקרונות, וככה ואחרת, אבל את הסוף אנחנו כבר יודעים. בבחירות הבאות הם ירוצו ביחד. עם ההוא, ובלי האחר - אבל ביחד. והעיקר שמעל הראש של כולנו תרחף כיפה סרוגה אחת גדולה ומאושרת...
