"אמא שלנו מנצחת אפילו את הנאצים"
מי צריך פארק מים או פיקניק, כשכבר ביום הראשון של החופש הגדול פוגשים הילדים של אריאנה מלמד ערפדים מוצצי דם, נאצים טמבלים וגולגלות?
הם הביטו בתמהיל העונג שהכנתי, רווי בפארקי-מים, פיקניק וקמפינג וקאייקים וכיוצא בזה פעילויות אתגריות ואחר כך הביטו בי כאילו יצאתי מדעתי. "למי יש כוח", אמר הגדול. "הבטחת שאני יעשה עגיל". הקטנה הצטחקה ולחשה לו משהו באוזן, הודיעה לי שכל הלוח הזה טוב ויפה, אבל היא קבעה עם אושר-בת ועדן-בן אליפות טאקי והגדול לא יכול להצטרף אליהם כי הוא בן וצריך שהבנות ינצחו. היא המשיכה לצחקק לעצמה כל הדרך לחברה שלה, הוא היה עגמומי קצת ואפילו אחז בידי לרגע בדרכנו אל חנות התכשיטים עד שהוא נזכר שזה מביך אותו, להסתובב ככה עם אמא שלו ברחוב, יד ביד, בגיל עשר ושלושה חודשים.
שבועות אחדים לפני כן רבנו על העגיל. זה היה ריב מטופש ומיותר, שכן לא השכלתי להבין שעגיל באוזן הוא חלק מזכויותיו הטבעיות של ילד בן זמננו. עם זאת, הצלחתי להוריד אותו משלושה עגילים עם גולגלות לאחד והחור ינוקב בחופש הגדול. מובן שקיוויתי שישכח מזה. מובן שהוא זכר.
ולמרות רצונו העז באוזן מחוררת הוא השתרך אחרי בלי חמדה עד שהגענו אל דוכן הפלאפל הסמוך לחנות התכשיטים ופתאום התעורר בו פרץ של רעב פתאומי ותשוקה עצומה למזון המכונה בדרך כלל איכסה.
הוא רצה שנאכל לאט-לאט ובישיבה כמו בוגרים מנומסים ולא הותיר פירור, עד שהבנתי מה קורה כאן: הוא דוחה את המפגש עם אקדח-העגילים. הוא פוחד. הוא לא יכול להודות בפחד ומתפקידי לדבר על זה ולהבהיר שזה באמת לא יותר חמור מחיסון בבית הספר וודאי לא מכאיב כמו הפעם בה פתח את הראש ומיהרנו לבית החולים לעשות תפרים. "אהה", אמר בלי שכנוע עצמי נראה לעין. עוד ציינתי בפניו שאפשר לוותר על זה או לנסות ביום אחר אם הוא רוצה והוא זקף סנטר בנחישות ואמר, עכשיו.
כשהגברת עם האקדח קרבה לאוזנו, ניצת זיק של רעיון בעיניו והוא אמר, בעצם למה שלא תעשי את קודם? מתאים לך עגילים, אמא, חבל שהחורים שלך נסתמו ואת מתעצלת לענוד.
חורים באוזניים הם מחיר קטן מאד לשלם עבור האפשרות לעזור לילד להתגבר על פחד. הושטתי תנוכים, הם נרצעו וקושטו בדברים הקטנים והמנצנצים האלה שהאקדח יורה, הובהר לו שאין מדובר ביהלומים אמיתיים והוא התבונן בתוצאה בשביעות רצון מסוימת ואמר, אני חושב שמתאים לך עוד חור אחד. אחרון ודי, אמא?
רק אחרי שהביט מקרוב וגם מישש את התוצאה לוודא שבאמת לא כואב לי ואני לא סתם אומרת, הקריב את אוזנו לאקדח ואחר כך התפלא מאוד שבאמת כמעט כמעט לא כאב, ושמח בעגיל שלו עד כדי כך שתבע לחזור הביתה מיד על מנת שיוכל להתבונן בעצמו במלוא הדרו במראה הגדולה, או במילותיו – אני בטח יותר מגניב מאחותי.
חזותו החדשה והמנצנצת לא שימחה אותו כצפוי. גבול עדין, בלתי נראה לעין, מתקיים בין היכולת ההורית לדובב ילדים לבין "די כבר, תפסיקי להציק לי", ושניה לפני שחציתי אותו הוא התוודה: אחותו? מה שהיא לחשה לו באוזן בבוקר? שערפדים מוצצים דם רק למי שיש לו חורים ובגלל זה היא שונאת עגילים.
אני מניחה שלרגע נראיתי כתרנגול הודו כעסני במיוחד ואפילו החנקתי רצון לקלל קצת, אבל הצלחתי להבהיר, בפעם המי יודע כמה, שערפדים לא באמת קיימים, אפילו לא בכאילו, ושרגעים של רשעות בין אחות לאח הם ענין שבשגרה ואפשר וצריך להתעלם מהם.
אלא שבגיל עשר לא רוצים להתעלם. רוצים לנקום. אני יראה לה מה זה, אמר שוב ושוב, עד שתיעלנו את האגרסיות לרעיון חיובי: הוא יתאמן בטאקי ויזמין אותה ואת החברה שלה לאליפות נוספת. ואת, אמר בנדיבות אמיתית, לא צריכה לשחק איתי. יש טאקי באינטרנט. את יכולה לנוח.
שמחתי על האפשרות לקפל כביסה בשקט. שמחתי שהוא מוכן לשחק במשחק שאין בו יריות, פיצוצים, השמדת כוכבי לכת או גסויות מיותרות. שמחתי לרגע, כי דקות ספורות לאחר מכן הקפיצה אותי זעקת "אמא-בואי-מיד" אל המחשב. הוא הצביע על המסך ואמר – אלה עם דגל גרמניה שראינו במונדיאל? מה הם רוצים?
חמישיה של משתמשי-טאקי, התברר, פתחו לעצמם חדר וקראו לו "אין כניסה לחיות ויהודים", באנגלית. באיוולתי תירגמתי לו והוא נחרד. הם נאצים? רצה לדעת. לא חושבת, אמרתי, הם בעיקר טמבלים. תראי להם מה זה, ביקש. תראי להם בגרמנית.
אני מודה ומתוודה שלא עמדתי בפיתוי וחיברתי צרור נאצות שאמא שלי, האחראית לכך שאני דוברת גרמנית, היתה מסמיקה למשמען ואפילו מתקשה לזהות כמה מהן. עוד אני מודה ששמחתי על רגע של שתיקה אינטרנטית כשחמשת הטמבלים קיבלו הודעה מאוד לא צפויה על מסכיהם. מובן שמיד כשהתעשתו העיפו אותי מן החדר ונעלו אותו, אבל בעיני הגדול היה מדובר בנצחון, שכן כעת הם יכולים לשחק רק עם עצמם. מגיע להם.
כשהקטנה שבה ממסעותיה היא מצאה את שנינו שקועים עמוק במשחק, בעולם האמיתי, שבו לא מסלקים אותנו משום מקום ומיד החליטה ללעוג לו, שכן ידוע שאמא גרועה בטאקי ורק פאתטים משחקים איתה. ראיתי את זעמו גואה בו וראיתי אותו מתגבר ועונה לה, מפגרת, היא מנצחת אפילו את הנאצים. וחוץ מזה? כשהערפדים יבואו? 'סתכלי. יש לאמא חורים באוזניים והם ימצצו דם לשנינו ונהיה ערפדים כמוהם ואת תישארי לגמרי לגמרי לבד.
מחר, הבטחתי לעצמי, ניסע לפארק מים. רק צווחות גיל והשתוללות, בלי נאצים, ערפדים, כאבים וחורים. רק אנחנו וחמשת אלפים ילדים אחרים וביניהם המון אחים ואחיות שימשיכו לאמלל זה את זה בחדווה, בדיוק כמונו.
לפנייה לכתב/ת 
