צילום: יוסי יובל
ג'אסר א-זרקא: כפר הדייגים האחרון לחופי ישראל
רובנו עוברים לידו כשאנחנו נוסעים על כביש החוף, בין קיסריה לזכרון יעקב, ובדרך כלל מתעלמים. אבל יוסי יובל החליט לבקר בכפר הדייגים הערבי, ג'אסר א-זרקא, שבקרבת נחל התנינים, ולהעביר בוקר שישי רגוע עם תושביו. פרק 5 בסדרה
  • מספר תושבים: כ-14 אלף תושבים
  • צפיפות: כ-7,600 נפש לקמ"ר (לעומת כ-7,600 בתל אביב)
  • מעמד מוניציפלי: מועצה מקומית
  • השכר הממוצע: כ-3,300 שקל (הממוצע הארצי: 7,500 שקל)
  • גישה: מכביש 4 פונים מערבה בצומת בית חנניה
  • טריויה: כמה מאות מטרים צפונה לג'אסר, התקיימה בגדה הדרומית של הנחל במאה החמישית והרביעית לפני הספירה עיר התנינים, הלא היא קרוקודילופוליס

 

כללי המשחק פשוטים למדי: בכל יום שישי בשעה שש בבוקר, אני נכנס לרכב, מפעיל את הסי-די, עולה על איילון ומטיל מטבע בכל צומת ראשי, עד שאני מוצא את עצמי ביישוב ערבי. אני משוטט קצת, מחפש את בית הקפה הראשון שפתוח בשעות האלה, מזמין אספרסו ושואל את האחראי על המקום מה יש לראות ביישוב. כלומר, לו הייתי תייר, לאן היית שולח אותי.

 


 

סוללים ומפרידים

סוללת העפר, שעליה הלכתי, נשפכה בין קיסריה הדרומית לבין ג’אסר אל-זרקא הצפונית לפני כמעט עשור, כדי למנוע, כך לטענת תושבי קיסריה, את מכת הגניבות שפוגעת בהם מצפון וכדי לחסום פגעים אקוסטיים מהכיוון ההוא.

 

כ-200 מטר מפרידים בין אחרוני הבתים של קיסריה, מהיישובים העשירים בארץ לאלו של ג’אסר, מהישובים העניים בארץ. 200 מטר וסוללת עפר בגובה של כשבעה מטר.

 

השעה 11 וחצי בבוקר. קולו של דרשן המסגד מטיף מן הצריח הגבוה שבמרכז הכפר, חוצה את הסוללה באין מפריע, מכה בקירות הקיסריים וחוזר משמאלי. אני שומע את הדרשן פעמיים ולמרות זאת איני מצליח להבין יותר מאשר מילה או שתיים. אף על פי שסוללה זו מסמלת עבור תושבי ג'אסר את תמצית כאבם, את הכליאה ואת ההפרדה מן החברה הישראלית, אין בכוונתי לדון בה.


ג'אסר א-זרקא. מבט מכיוון מזרח (צילומים: מבט מכיוון מזרח)


בכניסה למסגד ע"ש עמר אבן אלח'טאב

 

במחשבה שנייה, אני רוצה לומר על-אודותיה כמה מילים: אני ממליץ בחום על התצפית הייחודית ממעלה הסוללה, שממנה ניתן לראות את כפר הדייגים הקטן,

הכפר הערבי האחרון לחופי מדינת ישראל, נפרס תחתיך.

 

אני מגיע לכפר בשבע בבוקר, ומפספס את הפנייה לג'אסר מכביש מספר 4 מכיוון שהשלט, אם היה אי פעם, הוסר בעקבות שיפוצים של מע"צ. אני פונה פניית פרסה בצומת הבא ושוב מחפש את השלט, אך על השלט היחיד, שמורה לכיוון ג'אסר, כתב מישהו "תות". אני פונה לכיוון "תות" ומגיע לג'אסר. תעלה צרה חד-סטרית, אך דו-כיוונית, מובילה לכפר מתחת לכביש 2.

 

קדחת הפיצות

התושבים מתחננים כבר שנים שיסללו להם מוצא לכביש מספר 2, שעליו הם חיים למעשה. הכביש מוביל הישר לליבת הכפר ובה חומוסיה וחצי, חנות מכולת וחנות ירקות. אני מצטרף אל החבר'ה, שמעבירים בוקר שישי רגוע על קפה באחת החומוסיות.


מוחמד עמאש והחבר'ה מעבירים בוקר שישי במרכז הכפר

 

הם מזמינים אותי לאספרסו איטלקי של Saquella ומרכלים על העוברים והשבים. "כאן זה הביצה", אומר לי מוחמד עמאש, המכונה בפי כל "סאניו" ומצביע על מבנה סמוך.

 

"הביצה? איזו ביצה?" אני שואל מופתע מהשימוש ההולם בסלנג תל אביבי עכשיווי.

 

"הביצה, ביצה", מתקן אחד האחרים את הגייתי למלעיל, "איפה שעושים פיצה".

 

כשהוקם היישוב במאה ה-19, היתה הביצה מקור ההכנסה העיקרי של הכפר. ביצות כבארה שכיסו את העמק שבין הים לכרמל, שימשו מקור דגה עיקרי לתושבי הכפר ששכן אז בסמוך אליהן. עיסוקם של התושבים בביצות היה כל כך אינטנסיבי עד שנראה שרבים מהם אף פתחו עמידות למלריה. ב-1924 יובשו הביצות עבור תושבי זכרון והכפר הועתק לגבעת הכורכר הנוכחית.


גדת נחל תנינים. משמאל, בתי הכפר

 

"מגיעים לכאן ישראלים?" חקרתי את סאניו.

 

"מגיעים קצת לקניות בשבתות", השיב והוסיף, "ויש את אלה שהולכים הרבה. חבר'ה נחמדים. הם קונים אצלנו מצרכים ואפילו משתתפים בחתונות שלנו".

 

סאניו התכוון ל"שביליסטים" שהולכים בשביל חוצה ישראל, שסימונו נראה בבירור על פנסי הרחוב בכפר.

 

"הייתם רוצים שיגיעו יותר?" המשכתי.

 

"הלוואי", ענה נחרצות.

 

דמעות תנין

נטשתי את החבר'ה וצעדתי צפונה ברחוב הראשי הסלול בקמצנות. כעבור כמה מאות מטרים הגעתי לביתו של ג'מעה עמאש. בחצר ביתו עסקו שלושה מילדיו בפירור לחם עבור הכבשים. מאות כיכרות לחם יבש היו ערומים על מחצלת גדולה בחצר הבית. הילדים מפוררים את הלחמים ואחר כך פורשים אותם לייבוש. התבוננתי בהם ארוכות ולא יכולתי שלא להיזכר בפולי הקקאו שנפרשו לייבוש בחצרות הבתים באזורים הטרופיים.


ילדי משפחת עמאש מפוררים לחם לכבשים

 

מוסיקה קולנית שהתנגנה מאחד הבתים הסמוכים החזירה אותי ללבנט. אינסטינקט ראשוני הורה לי לכעוס על הרעש, אבל אז עלה חיוך גדול על פניי. הנעימה המטרידה היתה לא אחרת מאשר גרסתו של סבלימינל ל"בת 60". 

 

נפרדתי ממשפחת עמאש והמשכתי לכיוון הנחל. בגדה הירוקה של נחל תנינים רעו כמה עדרים. חמדאן ג'והאר, בן לאחת החמולות הבדואיות בכפר ואחד הרועים, סיפר שכשהיה ילד התגוררה משפחתו באוהל ונדדה עם העדרים. בקיץ ירדו לשטחי המרעה שבגדות הנחל ובחורף, כשהנחל הציף את השטחים היו עולים מעלה. "המים היו מגיעים עד לכאן", אמר והצביע לעבר נקודה במחצית גובה הגבעה.

 

צמחייה עבה הכוללת בעיקר אשלים וסמר מכסה את הגדה המרוחקת ומשווה לנחל מראה פראי. ילדים שיחקו במימי הנחל. כמה מהם רכבו על גלשן וחתרו לכיוון הים באמצעות משוט מאולתר, שתחתיות של קופסת שימורים מהודקות לקצותיו.


ילדים בנחל שטים בעזרת משוט מאולתר מפחיות שימורים

 

רשות שמורות הטבע בנתה כאן פעם טיילת, אך תחזוקתה מוזנחת וריח ביוב עומד באוויר. אלפי מעופפים קטנים גורמים לי לתהות אם הייתי צריך לקחת טיפול מונע למלריה לפני שיצאתי למסע. כדי לתקן את הנחל נדרש מעט יותר מקורטוב של דמיון, כף לפחות, אולי אפילו כף גדושה, אך אין לי ספק שהדבר אפשרי.

 

המקורות טוענים שמקור שמו של הכפר, ג'אסר א-זרקא, שמשמעו "גשר הכחול", הוא הגשר שבנו הטורקים כדי לאפשר לקיסר גרמניה פרנץ יוזף לחצות את הנחל הכחול הוא הזרקא. לעומת זאת, התושבים מכנים את הנחל "וואדי אלתמאסיח", תרגום מילולי של שמו העברי נחל תנינים.

 

בשנת 1912 נצוד באזור התנין האחרון בארץ ישראל. את פוחלצו אפשר לראות באוסף הזואולוגי של האב שמיץ, מצפון לשער שכם, אך אחד התושבים טען בפניי בתוקף שהוא חי ונושם בארה"ב ואורכו היום הוא 12 מטר.


עדר כבשים רועה על גדת הנחל. ברקע - הכפר

 

הזקן והים

בשפך הנחל הטילו כמה דייגים חכות על הסלעים הקטנים. מעט דרומה להם, בג'אסר תחתית, נחה לה קבוצת צריפים במפרץ טבעי קטנטן, ששני מגדלי-אור תוחמים אותו. סירות הדייגים הספורות שעגנו במפרצון צבעו את מימיו התכולים-צלולים בצבעים חמים.

 

גופות של טריגונים ודגי אבו-נפחה, שנמשו על ידי הדייגים ושאינם טובים לאכילה, צפו במימי המפרצון. נכנסתי לאחד הצריפים ומצאתי כמה מבני משפחת ג'רבאן עסוקים בהכנות לקראת הלילה. הם הציעו לי כיסא וכיבדו אותי בתה עם שיבה.

 

מוחמד, זקן הדייגים בצריף, הכין פתיונות סבידה (דיונון). הוא חתך קוביות קטנות וטבל בהרבה מלח: "כדי שיהיה כמו גומי ולא ייהרס בים", אמר. נעים ג'רבאן עמל בינתיים על הכנת השארק. "שארק ארוך יכול לכלול כאלף קרסים", הסביר והוסיף, שלהבדיל מהרשתות, השארק מתמחה בלכידת דגים גדולים עד למשקל של 20 ק"ג. את השארק מניחים באישון לילה ושולים כעבור מספר שעות.


מפרץ הדייגים הקטן של ג'אסר א-זרקא

 

בשלוש לפנות בוקר יצאו נציגיה הצעירים של משפחת הדייגים בסירה אל הים, כדי להניח את השארק.

 

"ואיך הדגים?" שאלתי.

 

"הדגים מול ג'אסר הכי טובים. מכל האזור מגיעים כדי לדוג מול הכפר שלנו", השיב מוחמד, "אבל יש היום הרבה פחות דגים", הוסיף בעצב. "המים מלוכלכים. הרבה שפכים. צריך לשמור טוב יותר על הים".

 

חמור עבודה

נפרדתי מהדייגים, והשתעשעתי במחשבה לשוב בחמש לפנות בוקר כדי לצאת איתם לים, אך ידעתי שבמיטתי החמה בבועה התל אביבית, תיראה המחשבה הזו בלתי סבירה בעליל. ביציאה החד-סטרית מן הכפר נאלצתי להמתין בסבלנות לעגלה רתומה לחמור שנסעה לפניי.


ילדים משחקים בסמטאות הכפר

 

המראה הזכיר לי את דבריו של מוחמד עמאש: "100 שנים אנחנו מגדלים חמורים ולא עשינו מהם שקל. עכשיו יש אחד בבית חנניה שלקח מאיתנו כמה חמורים שהוא משכיר לרכיבה והוא עושה מהם מליונים".

 

לכתבות קודמות בשביל הדו-קיום:

 

  • בפרק הבא יוסי מטייל בטמרה

 

 

 

לפנייה לכתב/ת
    קישורים ממומנים
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה ג'אסר א-זרקא: כפר הדייגים האחרון לחופי ישראל
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    כבוד למגזר
    ילדה משחקת בסמטה ב ג'אסר א-זרקא
    צילום: יוסי יובל
    ג'אסר א-זרקא
    בתוך המסגד עמר אבן אלח'טאב
    צילום: יוסי יובל
    ynet ספיישל