חזרתי מהודו, ועכשיו אני רוצה כבר להתחתן
אני מבינה שיש כאלה שכבר גרושים עכשיו וצוחקים או מעקמים את הפרצוף, בטוחה אני שאלה שנשואים כבר כמה שנים וקוראים את הטור שלי, חושבים לעצמם - מה היא חושבת לעצמה, איפה היא חיה? זה לא גן עדן, אל תתחתני אל תעשי את הטעות הזאת. אבל אני מרגישה בשלה כעת. אינני רוצה להזדקן לבד
פעם זה לא היה בראש הרשימה שלי, אני מודה. כעת אני בשלה, מוכנה לקבל את מוסד הנישואים עם כל הכרוך בו.
הרצון הזה מכה בי במיוחד כשאני מטיילת ברחוב דיזנגוף בתל אביב. כל עשרה סנטימטר יש שם סלון, סטודיו לעיצוב שמלות כלה, חנויות נעליים לכלות. אין פעם שאני לא נעצרת, מביטה, בוהה, חולמת, בוכה, נעצבת ומתעוררת. גם אני רוצה.
שמלה אחת, נוחה, יפה, קלילה, לבנה, נשפכת, יוקרתית
אני לא רוצה להיות כלה מקומטת, עייפה, רוצה להיות יפה, רעננה,אני מתכוונת לרקוד בלי הפסקה, ולהינות מכל רגע. פעם תכננתי להחליף שלוש שמלות כלה: אחת לכניסה, אחת לחופה, ואחרונה חביבה וריקודים. היום אני מבינה שזה די מיותר. שמלה אחת, נוחה, יפה, קלילה, לבנה, נשפכת, יוקרתית, ארוכה, גב עם מחשוף עמוק, מקדימה קולר שנקשר עם כפתורי פנינים בצוואר וחשוף באזור החזה, בלי תחרות ומלמלות. כפפות סאטן לבנות יכולות להוסיף כאן (יש לי סקיצה מגיל 16). פרח גדול בשיער. סחלב יכול להתאים. תוספות לא באות בחשבון. ציפורניים - רק פרנץ' ואיפור טבעי ככל שניתן.
בכל פעם שאני רואה אוטו מקושט, אני מתרגשת, רוצה לשבת שם. חושבת איך אני הייתי מקשטת, מי יהיה הנהג שלנו, נכנסת לפנטזיה לכמה שניות ויורדת מהאוטובוס. ממש ליד האוטו, אני מזהה את הצלם, החתן שמחכה לכלה ועומד לראות אותה בפעם הראשונה ככלה. לבי מחסיר פעימה. אותי זה מרגש. זה בטח כיף להתחתן.
כן, אני מבינה שיש כאלה שכבר גרושים עכשיו וצוחקים או מעקמים את הפרצוף, בטוחה אני שאלה שנשואים כבר כמה שנים וקוראים את הטור שלי, חושבים לעצמם - מה היא חושבת לעצמה, איפה היא חיה? זה לא גן עדן, אל תתחתני אל תעשי את הטעות הזאת. אבל אני יודעת בלב שלם שאני רוצה להתחתן.
אני יודעת גם עם מי בא לי להתחתן
האמת היא שאני יודעת גם עם מי בא לי להתחתן, אבל זה לא נתון לשליטתי ולהחלטתי. אני ממוקדת מטרה ומאמינה שכאשר אדם מאמין בעצמו וברצונו, הוא יכול להגשים גם את הדבר הכי הזוי או הכי בלתי נתפס. כל מה שצריך זה להאמין. לחשוב רק על הדבר הזה. ולהתמקד. זה קורה.
עשר שנים היתה לי פנטזיה לטייל בהודו. האמנתי שכשאחזור מטיול בהודו, אתחתן. אתמול חזרתי משלושה שבועות קסומים בהודו. טיילתי לבד. חוויתי, ראיתי, נשמתי, הרחתי, כל חושיי פעלו בכל רגע ביממה. טעמתי ונהניתי ממגוון המאכלים, בעיקר מהאוכל החריף, הצבעוניות, מצד שני הזוהמה, הלכלוך, כמויות האנשים, הפרות שהולכות בשאננות, הקופים, חזירי הבר והכלבים, כולם אוכלים יחד מאותה ערימת אשפה. הילדים הרעבים.
הייתי בשתי חתונות הודיות, זה היה תענוג אמיתי
הודו מיוחדת. עושה רושם ששם החיים מאוד פשוטים, אין ציפיות. אין פנטזיות. כל מה שיש זה המשפחה. כולם גרים בבית אחד, אוכלים מאותה צלחת, חולקים הכל ביניהם. ההורים קובעים עם מי מתחתנים, לפעמים עם קרובי משפחה, לפעמים עם אנשים מאותו כפר או אזור, למזלי הייתי בשתי חתונות הודיות, זה היה תענוג אמיתי. ראיתי אותם ברביעיות על הטוסטוס או האופנוע. ילד, אבא, ילדה, אמא ותיק נסיעות.
אני חיה כאן, מודה לאלוהים שאני לא רעבה, שאני בריאה, אבל מתלוננת על היותי רווקה. אינני רוצה להישאר לבד. יותר נכון - אינני רוצה להזדקן לבד. אין לי בעיה להודות בזה. רוצה מישהו כדי שתהיה לי סיבה לבשל בסירים גדולים מספיק אוכל לשבת. אני חולמת על זוגיות טובה, על טיולים משותפים, חוויות, כבוד הדדי, חיי סקס מלאים ומספקים. האם אני חיה בסרט? יש דברים כאלה עדיין?
אני מאמינה שככל שמתחתנים מאוחר יותר, הסיכוי להתגרש קטן. היום אני יודעת בוודאות על מה אני מוכנה ולא מוכנה להתפשר. אני יודעת מה חשוב לי במערכת יחסים. לא אתחתן בכל מחיר רק כדי לסמן וי על עניין החתונה. יכולתי כבר מזמן לעשות זאת. יחד עם זאת, הקצבתי לעצמי מספר חודשים לביצוע העניין. זה נשמע מתמטי, אבל רק ככה דברים יוצאים לפועל. מטרה, יעד, מיקוד, זה עובד גם בשאר התחומים בחיים.
ומי הוא? הגבר שלי צריך להיות אסתטי. בלי ציפורניים ארוכות ברגליים, בלי ציפורן מיותרת בזרת, ומגולח. לא שפמים ולא זקנים. לא דרישות גבוהות במיוחד.
אז אם יש מישהו שמכיר גבר בשנות ה-40 לחייו, שטייל כבר, שראה, ששבע מחיי הרווקות והוללות, מישהו שרוצה משפחה משלו, חברה לחיים, שרוצה להתחתן ולא פוחד מהמילה חתונה, גבר שרגליו על הקרקע - אני מעוניינת להכיר.
לצערי, הגברים הרווקים, פוחדים להתחתן. יותר ויותר אני קוראת, שומעת ורואה שגברים מעדיפים להישאר רווקים. אבל חייב להיות בין כל האלפים הרווקים האלה, אחד, אחד שהוא שלי. שהוא המיועד עבורי. שאיתו אוכל להזדקן בכבוד, באושר. ברור לי שלא הכל ורוד. שיש עליות ומורדות. ידוע לי שעבור רבים מכם, הנישואים הפכו לסיוט, והגירושים עוד יותר. למרות הכל אני רוצה להתחתן. כי זה לא אומר שאם לך לא הצליח, גם אני אכשל במשימה. אפשר למצוא זוגות, לא רבים לצערי, שחיים יחד וחוגגים כל שנה יום נישואים. נוסעים לחופשות משפחתיות יחד עם הילדים, חיים בנועם. בביטחון, אני בעד. הלוואי עלי.
יש לי רק בעיה אחת - איפה הוא? איפה אתה? מי אתה? יש למישהו רעיון איפה אני יכולה למצוא את המיועד? וכדאי מה שיותר מהר. עד דצמבר אני רוצה להתחתן.
לפנייה לכתב/ת 
