מה שמשרד החינוך לא רוצה שתדעו

בשבוע הקרוב תתבקש הממשלה לאשר הצעת חוק המסמיכה את משרד החינוך להקים מאגר מידע רגיש על תלמידים. המטרה, יש לומר, ראויה: ליצור מנגנון אמין למדידת הישגים של מוסדות הוראה, ובכך לקדם את החינוך בישראל. אבל כמו שקורה לא פעם, הכוונות הטובות עלולות להוביל למקום אחר לגמרי.

על פי התוכנית ייאסף מידע רגיש ורב על תלמידים ועל משפחתם: הישגים בלימודים, מצב כלכלי של המשפחה, הרגלי הפנאי של התלמיד ובני ביתו, צריכת אלכוהול וסמים, חשיפה לאלימות, ואפילו מידע רפואי ופסיכולוגי, שלדעת מומחיות משרד החינוך משפיע על הישגים בלימודים. המידע האישי והרגיש יישמר במאגר מידע למשך זמן רב – הצעת החוק אינה מגבילה את תקופת האגירה וקרוב לוודאי שהיא תימשך גם לאחר שהתלמידה או התלמיד יסיימו את חוק לימודיהם. גם המורים לא יימלטו - הם יחויבו לספק מידע רב על עצמם, כולל מידע על עמדותיהם ודעותיהם על המערכת שבה הם עובדים.

ניתן להתווכח אם המטרה מקדשת את המאגר, אבל מה שאינו נסלח הוא שמשרד החינוך עשה מאמצים ניכרים כדי שהתוכנית תגובש בחדרי חדרים, ולא תפורסם לפני שתאושר בממשלה ותונחת על הכנסת ועל הציבור. עושה רושם שהבינו שהציבור עלול להתקומם, כפי שאכן קרה לאחר שהתוכנית נחשפה, ולכן העדיפו לקדמה במחשכים.

בגלל אותו חשש מפני התנגדות בעיקר מצד הורי התלמידים, החליטו במשרד החינוך שגם אין צורך להקדים ולבקש את הסכמתם המפורשת לפני שילדיהם יתבקשו למסור את המידע הרגיש. תחת זאת יסתפקו ב"הודעה" שתפורסם אי שם בפורטל האינטרנט של בית הספר.

בישיבה שהתקיימה בשבוע שעבר במועצה הציבורית להגנת הפרטיות, נשאלה מנהלת התוכנית, פרופ' מיכל בלר, מדוע הוחלט לא ליידע את ההורים בצורה יעילה וברורה על המידע הרגיש שייאסף מהילדים, ולהסביר להם שהם רשאים לבקש מהילדים שלא לענות לשאלות. התשובה שניתנה, היתה שהודעה מעין זו תפגע בהצלחת התוכנית. כלומר, במשרד החינוך סבורים שאם תינתן להורים הזדמנות אמיתית להבין במה מדובר, הם עלולים להתנגד, ולכן מבקשים לצאת ידי חובה. באותן דרכים מפוקפקות שבהן למשל "מיידעת" אותנו פייסבוק על שינוי מדיניות הפרטיות שלה, כך גם כאן: יגידו להורים, אבל יעשו את זה "בשקט".

במשרד החינוך הרבו בימים האחרונים ללהג על חשיבותה של הפרטיות, אבל כשבוחנים את הצעת החוק מבינים שאין להצהרות כיסוי. לא נעשה די כדי לצמצם את פוטנציאל הפגיעה בפרטיות הקטינים והוריהם, למשל, על ידי פיצול המאגר והפרדה בין המידע הרגיש לבין הנתונים המזהים.

חמור מכך: בשים לב לרגישות האדירה של המידע שבו מדובר, ניתן היה לצפות להחמרה בהסדרי המינימום שקבועים בחוק הגנת הפרטיות לשם הגנה על מאגרי מידע כלשהם. אבל הצעת החוק של משרד החינוך דווקא מקלה עם מי שיחזיקו במאגר הרגיש וינהלו אותו. מתברר שהמחויבות המוצהרת לפרטיות התלמידים נעצרת במקום שבו צריכים לשאת באחריות אישית להחזקה ולניהול המידע האינטימי של התלמידים.

יהא אשר יהא גורלה של התוכנית ושל מאגר המידע המוצע, האופן שבו הם מקודמים אינה מכובדת ואינה מכבדת את המורים, את ההורים ואת התלמידים. המאגר הרגיש הוקם עוד בטרם התקבלה החקיקה שתאשר את הקמתו. נעשה מאמץ למנוע מהציבור להגיב לתוכנית, ואין כוונה כנה לתת לתלמידים ולהורים הזדמנות אמיתית לבחור אם לשתף עמה פעולה. בעבר הסבירה מנהלת התוכנית ש"מדידה והערכה הם אמצעי ולא מטרה". מה חבל שבלהט העשייה נזנח עקרון זה והתלמידים והוריהם הפכו לאמצעי בשירות מנגנון המדידה.