"טור נטול מרירות", קבעה אחת המגיבות שהתכוונה דווקא להחמיא. נטול מרירות? התפלאתי, מה טוב בזה? כבר שנה וחצי אני משתדל לנווט בכבישי חיי מבלי לעבור את המרירות המותרת, אבל "נטול מרירות" לחלוטין זה ריקני ונדוש כמעט כמו "מתוק". האגדה שקוקה-קולה זה טעם החיים לא ממש מתאימה כרגע לחיי, שאינם ספוגים שמונה כפיות סוכר בכל כוס. חיי כרגע הם יותר בירה מרירה, עם כמה זיתים מרירים-חמוצים בצד, וברקע לא סלין דיון אלא קולו המחוספס של זמר פאבים אלמוני, המייבב את הימנון המרירות Yesterday. והאמת? ככה אני אוהב את זה, עם קצת מרירות במקומות הנכונים, שיהיה מה לתפוס. בשבילי, עד הודעה חדשה, מריר זה המתוק החדש!
אם מרירות היא כעס על העולם ורגשות תסכול על שחיינו אינם מושלמים, הרי שלכולנו יש די והותר הזדמנויות לכך. הנה לדוגמה: באחד מימות השבוע, כשניסיתי להדליק את המחשב, סירב זה להידלק. ניצלתי את ההפוגה בקדחת הממוחשבת לצאת מהבית, כשמעליי שמיים כחולים ורק ענן לבן אחד משוטט. בעודי נוסע ליעדי נקלעתי לפקק שנוצר בשל תאונת פגע וצרח שחסמה את הנתיב. בערב שוחחתי בטלפון עם הידידה החומה. בחברת הטלפונים האלטרנטיבית שלה הסבירו לה שכדי שאיכות הקו שהתקינו בביתה תהיה מושלמת ובו בזמן המחשב יעבוד, עליה לנתק בזמן השיחה את המקרר מהחשמל ולבקש מהשכנים לא לענות לאינטרקום. העולם לא מושלם, החיים מלאים ריג'קטים קטנים. ויש גם תקלות גדולות: מוקדם יותר באותו יום התקשרתי אל ידידת הים שלי.
ידידת-ים זו, בחורה חמודה שממש רצתה להתחתן, חלמה על אביר מקסים שאיתו תקיף את העולם ברכיבה על סוס, תפתור תשחצים במיטה ותבחר טפטים לחדר הילדים. כל כך רצתה, עד שמצאה בחור סביר ששר ומנגן ולא מחטט באף בפומבי, וזה הספיק לה, והופ הם מתחת לחופה, שני זרים שכורתים ברית לנצח, כדת משה וישראל. חודש אחר כך דיברנו בטלפון והיא שאלה: "זה תמיד כל כך קשה, להיות נשוי?", עוד חודש עבר והיא שאלה "תגיד, מתי הכל מסתדר?", ואני עניתי את מה ששמעתי בעבר מאחת שיודעת: "אחרי 50 שנה". והנה השבוע דיברנו שוב, הפעם היא אמרה שהיא תחזור אליי יותר מאוחר כי תפסתי אותה ברבנות. האמת? פתאום היא נשמעה לי טיפה מרירה. מוזר, רק לפני שלושה חודשים היתה מאושרת.
| מצד שני: |
|
| "רווקה ממורמרת" out "חופשייה ומאושרת" in / שרית פרקול |
|
כשמספר החוויות הפחות טובות מתחיל לעלות על מספר החוויות הטובות, מבצבצים, באופן בלתי נמנע, סימנים של אי נחת, אותות של ספקנות, וגם, פה ושם, מרירות קלה בזוויות הפה. לא סתם אומרים, "מבכה על מר גורלה", שכן זה טעמו של הגורל, כשאינו מתוק. אף פעם לא חמוץ, או מלוח. אבל אפשר גם אחרת |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
חלום שמתנפץ ומשנה צורה לפדיחה זה סיבה מוצדקת למרירות, כמעט אינפנטילי להגיב אחרת. זה מתחיל בימים נטולי מרירות שבהם החיים נפלאים, נשואים לאדם אהוב שאיתו כל יום הוא חגיגה חדשה, והכל נפלא. אך כשתמה עונת החתונות ומתחילה עונת הגירושים - הכל מתמוטט, ומכלית שלמה של תרכיז מרור מתהפכת על הראש. כמה שלא מתקלחים, משהו מהמרירות הזאת נשאר איתך. במצב כזה אתה יכול להצטרף לחסידי ברסלב שרוקדים בצמתים בלי קשר לכלום, או להישאר מריר. אני בריקודים ממש חלש, ובכלל, למה לגרש החושך, והרי הוא ילד טוב.
באותו יום ממש, כמה אלפי קילומטר מערבה, היתה הידידה הצהובה בחופשה מענגת, ואף שלחה לינק לאלבום תמונות של החיים הטובים מהבריכה ומהבופה הקרוב. הידידה הצהובה היא כולה פרסומת לחבילת נופש: חייה מתוקים מדבש, בעלה נפלא, צ'וקו התינוק מקסים, הוריה הם חבריה הטובים ביותר, וזה מלבד חבריה הרבים מספור. מרירות לא תשמע ממנה, רק חיוכים בצהוב-כחול וחינניות שופעת. עם הידידה הצהובה אתה יכול לשתות כוס קולה עם תוספת סוכר, לשוחח על תענוגות החיים, על הצעות העבודה הזורמות אליה מראשי המשק, או על הטיול הבא למיורקה, לווילה שהם מקבלים שם במתנה מחברים. להבדיל אלף אלפי הבדלות, עם ידידת הים אתה יכול לשבת על החוף עם פחית בירה ולתהות למה החיים זרקו אותך למקום שאליו נפלת ומאיפה לוקחים כוח לקום מחר בבוקר. מפליא, אך לפעמים זה לא פחות מעניין, עמוק, מעשיר, מלשמוע איזו מילה חדשה למד צ'וקו להגיד.
ידידת הים האומללה, שהגורל מכה בה שוב ושוב מאז ילדותה, והידידה הצהובה, שהחיים חייכניים אליה - שני גבולות גיזרה לרצף ה"מתיקות-מרירות". שתי בחורות באותו גיל, אותה שמחת חיים בסיסית, אותו רצון לאהבה ולאושר. אך רקע שונה ונסיבות אחרות שמו כל אחת במקום אחר על סולם האושר: אחת שמחה וצוהלת, השנייה מרירה ודואבת. להגיד לידידת הים "מה הקטע שלך עם המרירות הזאת" זה יעיל כמו להגיד למאיר איינשטיין השואג אחר גול: "מאיר, תירגע". כי היא לא נולדה מרירה, להפך: היא בחורה שמחה מטבעה, והמרירות שבה אינה תכונה, אלא תגובה שפויה ואנושית למסלול שאליו הובילו אותה החיים. מי שטוב לו ושמח כף ימחא, ומי שחוטף זפטות מהחיים - יהיה מריר. מפני שהאופציה השנייה העומדת בפניו היא להיות "מריר בארון" ולזייף אושר מדומה, השלישית היא לסגל אדישות טוטאלית, והרביעית מכילה יותר מדי טיסות לאוקראינה וריקודים בצמתים.
ובתוך הרצף הזה, כשאתה אי-שם באמצע, טוב למצוא את שביל הזהב: להיות חיובי ואופטימי, אבל גם לדעת להנות מהמרקם המריר, המתובל, הדוחק בך להסתכל אל תוך עצמך, הלוחץ לשפר את חייך, המסרב לקבל כל גזירת גורל, והמעיד שאתה פגיע ואנושי.
בסוף אותו יום שהשתבש, החלטתי שלמרירות - בזמן ובהיקף הנכונים - יצא שם גרוע בהרבה ממה שהיא באמת. במיטה עם שקית במבה, אספתי את האירועים לכדי תיאוריה:
דבר מושלם הוא אינו נטול פגמים, אלא כזה שיתרונותיו משכיחים את חסרונותיו.
לעיתים דווקא הפגמים הקטנים הם אלה שפוקחים עינינו אל כל הטוב שישנו סביב. צאצאי האינקוויזיטורים שחוגגים במונדיאל מזכירים לנו שזכינו לצפות בהם מהכורסאות הבטוחות שלנו במדינת היהודים, בשמיים מושלמים יש מקום לענן בודד המזכיר שהכחול שסביבו אינו מובן מאליו, המחשב המתקלקל מזכיר לנו כמה נפלא הוא בתקינותו, והדרך החסומה בכביש מזכירה לנו כמה דרכים אחרות פתוחות בפנינו במקומה.
חיים מושלמים הם לא כאלה שרק מתיקות יש בהם. גם למרירות שמור מקום - הרי היא המנגנון הטבעי המתעורר בתוכנו כדי לסמן לנו את האושר כאתגר, היא המאיצה בנו לפלס את דרכנו אל היעד, היא המדרבנת אותנו לשנות ולתקן, במקום להסתגל לפשרה ולאמצה כפיתרון קבע.
ומעל הכל, המרירות, אם נטפל בה יפה, היא שתהפוך את המתוק הממתין בסוף – למתוק ומוערך אף יותר.
האימייל של אורן
