לך תסביר לה שהעיניים שלה לא באמת יצאו לך מהראש צילום: Index open
בין שיעור אזרחות למתכונת בלשון, בשעה חופשית אחת על מגרש הכדור סל, נבוך בין הבנים של השכבה, חייכת אליה בפעם הראשונה"
איזה עולם דפוק זה, שאתה מסוגל להתעורר במיטות שאתה לא מכיר, להירדם ליד בחורות שאתה לא זוכר את שמן, לשלוח אלף צ'ייסרים ועוד אלפיים הודעות טקסט, לחייך לכולם, לכולן, אבל כשאתה באמת מרגיש משהו - אתה קופא"
אמרת לה שהדרך הטובה ביותר לשכוח בחורה היא לכתוב עליה סיפור, והיא ביקשה שתכתוב עליה סיפור"
אחרי כמעט 15 שנה היא מצאה דלת אחורית והצליחה לחדור אליך למחשבות ולא יצאה משם. שום דבר לא נתן לך מנוח עד שראית אותה, וכשראית אותה - שום דבר לא הניח לך
פורסם:
14.07.10, 09:45
אלנבי בלילה מסתיר אנשים בודדים. בין זונות ופיצוציות שמנגנות טראנסים כל הלילה אתה רוכב בחזרה על הטוסטוס הקטן שלך, מדלג בין מדרכה למדרכה, עובר באדום נעצר באין כניסה, ובכל זאת נכנס. אתה מדדה הביתה, זורק את הקסדה לצד המיטה ונשכב לאחור. אתה מביט בתקרה ותוהה מי אמר שכבר לא מתים מאהבה.
אתה ניגש לשירותים ומביט בזעם במראה, כבר מתחילות להופיע שערות לבנות על ראשך. פעם היית גיבור, אבל עכשיו אתה יכול לנוח, להניח את השריון בתוך תיבה ואת החרב להסליק בין החולצות המכופתרות שהבאת איתך מאמריקה, אמא אמרה לך שלא נותרו עוד טחנות רוח. ואתה תוהה אם תספיק בחיים האלה לחוות שוב אהבה.
את מביט בטלפון במבט מיואש, מתחנן לשמוע את הצליל הזה שיבריח את הייאוש שהשתלט עליך בזמן האחרון.
כל כך הרבה זמן עבר מאז, כל כך הרבה השתנה
בתחילת הערב זינקת על הטוסטוס ונסעת לאסוף אותה. בחיבור של המלך ג'ורג' עם דיזנגוף חשבת על זה שבפעם האחרונה שראית אותה הייתם בקושי בני 16. שם, בין שיעור אזרחות למתכונת בלשון, בשעה חופשית אחת על מגרש הכדורסל, נבוך בין הבנים של השכבה, חייכת אליה בפעם הראשונה. כל כך הרבה זמן עבר מאז, כל כך הרבה השתנה. ובכל זאת, אחרי כמעט 15 שנה היא מצאה דלת אחורית והצליחה לחדור אליך למחשבות ולא יצאה משם. שום דבר לא נתן לך מנוח עד שראית אותה, וכשראית אותה - שום דבר לא הניח לך.
כשהמתנת לה מתחת לביתה בדיזנגוף תהית מאיפה הגיעה התשוקה הזו לפגוש את אותה האהבה הישנה. ובדיוק כשחשבת איך הכל היה אז עוד תמים, לפני האלכוהול והסמים והודו, היא הגיעה. היא נראתה כמו ילדת טבע היפית שנשלפה מאיזה סרט על וודסטוק, עם עיני חתול ירוקות וקשת זהובה על השיער.
פתאום היא חייכה, חייכת בחזרה. וברגע אחד הבנת ששום דבר בעצם לא השתנה, שגם אחרי כל השנים האלה אתה מרגיש בדיוק את אותה ההרגשה. מעניין אם היא חשבה שאתה מהסוג ששוכח.
יחד דהרתם בדיזנגוף בתמימות של קיץ בתל אביב
הושטת לה את הקסדה הצבעונית והיא טיפסה על האופנוע. יחד דהרתם בדיזנגוף בתמימות של קיץ בתל אביב. אם לפני 15 שנה, כשחזרת לבית של אמא עם תיק בית הספר תלוי על כתף אחת ושיער ארוך, היו אומרים לך שכך תשלים איתה את כל השנים שחלפו, בשיחה על טוסטוס מתפתל ברחובות הדביקים של תל אביב, היית אומר שזה חלום. ואולי הנסיעה הקצרה הזו, שהרגישה לך כמו הדבר הכי ארוך בעולם, היתה חלום. ואולי המגע שלה, שהצליח לרפא את כל המכאובים בעולם, לא היה מציאות. ואולי רק רצית להסתתר, להגיד שלא מגיע לך כל הטוב הזה. אבל שניכם הייתם שם, והיא חיבקה אותך מאחור, וכל מה שנשאר לך לעשות היה לחייך לעצמך ולחשוב שהגיע הטוב ושעוד יש מקום לאהבה בעולם הזה ואולי גם בעיר הזאת שלא נחה לרגע, אותה העיר שלפני כמה שנים האמנת שאין בה מוסר השכל.
עמוק בפנים לא רצית בכלל לשכוח אותה
אמרת לה שהדרך הטובה ביותר לשכוח בחורה היא לכתוב עליה סיפור, והיא ביקשה שתכתוב עליה סיפור. אז אמרת שכן, אבל עמוק בפנים לא רצית בכלל לשכוח אותה. רצית סוף סוף להרגיש, לזכור מישהי, מישהי שהצליחה לקלף את השכבות ולהיכנס אליך עמוק אל תוך הלב. מישהי שחדרה מחסומים שנבנו בשנים האחרונות. אמרת לה שגם אם ספרד היו נכנסים לפנדלים עם הולנד היית מגיע לפגוש אותה, והיא צחקה.
ברחוב קטן מול בית הכנסת הגדול באלנבי יישבתם בבר חדש של חבר ישן. אמרתם שיש יותר מדי צירופי מקרים מוזרים בכל המפגש הזה והתפללת שהיא מרגישה את מה שאתה מרגיש. אמרת לעצמך להירגע ולא להתקרב יותר מדי, אבל לא יכולת להפסיק להביט בעיניים שלה.
דיברתם על הכל, אבל לא דיברתם על כלום. היא סיפרה עליה ואתה סיפרת על עצמך וחשבת דקה לפני כל משפט, כדי להגיד את הדבר הנכון. בחנת כל זיע בפניה כדי לנסות לנחש מה עובר לה בראש, מה היא מרגישה והאם היא נהנית.
אחרי זה אמרת לה שיש אנשים שאתה פוגש בנקודות שונות בחיים שלך, לפעמים אחרי הרבה שנים, ובמפגשים האלו אתה מסתכל על עצמך ובוחן כמה השתנית וכמה הם השתנו וכמה מה שהרגשת אז היה חזק. ובדיוק כשהאמנת, היא אמרה שכבר מאוחר.
כשעצרתם מתחת לבית שלה היא שאלה אותך למה בכלל רצית לפגוש אותה אחרי כל כך הרבה שנים. לך תסביר לה שהעיניים שלה לא באמת יצאו לך מהראש אף פעם. אבל במקום זה מלמלת משהו על זה שאתה מפחד לפספס, על סימנים בחיים שלנו ועל סיכוי, אפילו של אחד למיליון, שצריך לתת לו הזדמנות.
בדיזנגוף עמדתם שניכם לבד באמצע הלילה, כבר לא ילדים. הבטתם זה בזה, או שרק אתה הבטת בה. היא הביטה בשעון, אמרה שהיא חייבת לעלות ושמחר מחכה לה יום ארוך. ולמרות שכשהיא ירדה מהטוסטוס ידעת שלא תראה אותה יותר, ולמרות שהרגשת כמו אידיוט, ולמרות שלא רצית - באותו הרגע התאהבת בה שוב פעם מחדש.
כי זה מי שאתה, שוב מתאהב, שוב מתאכזב, שוב כואב, שוב נופל, ועדין מאמין שהאהבה שלך נמצאת אי שם ומחכה לך, כי זה מה שמחזיק אותך חי.
הבטת בה עולה לאט לאט במדרגות וחשבת לעצמך איזה עולם דפוק זה, שאתה מסוגל להתעורר במיטות שאתה לא מכיר, להירדם ליד בחורות שאתה לא זוכר את שמן, לשלוח אלף צ'ייסרים ועוד אלפיים הודעות טקסט, לחייך לכולם, לכולן, אבל כשאתה באמת מרגיש משהו - אתה קופא. כשאתה באמת רוצה מישהי, אתה כבר לא מסוגל לשחק את המשחק.
ובדיוק אחרי 20 מטר עצרת את הטוסטוס בצד וסימסת לה. כתבת שאתה לא יודע למה היא ציפתה באותו הלילה וגם לא יודע בדיוק למה ציפית אתה, אבל אתה כן יודע שאתה רוצה לראות אותה שוב.
אחרי שהיא לא ענתה, ושנייה לפני שנרדמת, הבנת שזה אבוד.
