זרחני ומסנוור
האלבום החדש של ביג בוי מ"אאוטקאסט" מראה בדיוק איפה נפרם החוט שניתק אותו מתאומו הסיאמי אנדרה 3000. מדובר באלבום מצוין, עשיר, מרחיק לכת ומלוטש, שמזמין אתכם לזוז
בואו נדבר רגע על אאוטקאסט. נכון, לפנינו על השולחן, או בתיקיית הקבצים, מונח אלבום הסולו הראשון של ביג בוי, מחצית הצמד, ולכן ראוי לעסוק בביקורת הזו רק בו. אבל אי אפשר. אאוטקאסט היו כל כך גדולים, כל כך משפיעים, כל כך חדשניים ובעיקר כל כך טובים, שכל דבר שיוציאו חברי הצמד הזה בעתיד או בהווה יישפט לעד לאור עברם המשותף.
אחד הדברים הכי נפלאים באלבום החדש של ביג בוי, מלבד היתרונות הרבים שנפרט בעוד רגע, הוא ההזדמנות הנדירה לצפות בגירושים המוזיקליים שלו ושל אנדרה 3000 מתרחשים לנגד אוזנינו, ולהבין בדיוק מי לוקח את הבאנג ומי את הפטיפון, או במילים אחרות: מה בדיוק תרם כל אחד מהם לפלא הזוגי ההוא ששמו אאוטקאסט.
הביא ל"אאוטקאסט" את הבלינג והקוליות (צילום: Jonathan Mannion)
אאוטקאסט הצליחה להישאר תמיד עשר רמות מעל כולם ועשרים צעדים לפניהם, בזכות מיזוג הכוחות והמוחות האדיר של ביג בוי ואנדרה. אנדרה הביא את חליפת החלל, את היצירתיות הפסיכדלית והמתפרצת שלו ואת ההשפעות המוזיקליות הבלתי צפויות, וביג בוי מצדו הביא את הבלינג, את הסטייל והקוּליות של ההיפ-הופ האורבני הקשה, את מורשת האולדסקול. הם השתוללולולולולו, התבלבלולולולו, התגלגלולולו – וכך נולד הצבע הזרחני והמסנוור הזה.
האלבום האחרון שלהם היה בעצם שני אלבומי סולו שנארזו יחדיו, והאזנה לשניהם, יחד עם "Sir Lucious Left Foot: Son of Chico Dusty", אלבום הסולו החדש של ביג בוי שיוצא עכשיו, מראה בדיוק איפה נפרם החוט המוזיקלי שתפר את שניהם לתאומים הסיאמיים של הראפ.
אם חייבים לבחור מחנות, תמיד הייתי במחנה אנדרה. כמאזין לבן מישראל, תמיד התחברתי הרבה יותר להשפעות הג'אז, הרוק והאלקטרוניקה של אנדרה מאשר לגטו מיוזיק של ביג בוי. אבל החדש של ביג בוי כל כך עשיר, מרחיק לכת ומשוחרר מחד, ועם זאת כה קוהרנטי, הדוק ואחיד ברמתו הגבוהה מאידך, שלראשונה בחיי אני שוקל לעבור צד.
"אאוטקאסט" (אנדרה 3000 משמאל). גירושין מוזיקליים (צילום: Gettyimages)
ביג בוי התחמש כמו שוורצנגר בשלוש השנים בהן עבד על האלבום הזה, והוא מסתער על אוזני המאזין בראש יחידה מובחרת של אורחים ומפיקים, חמוש בביטים ענקיים ושמנים וצרורות-מקלע של חרוזים, ומפגיז בכל הכוח, מהרגע הראשון ועד האחרון. זה נשמע כאילו האלבום הופק בעתיד, אבל הרגליים של ביג בוי נטועות עמוק באולדסקול היפ-הופ של האייטיז, בימים בהם ההיפ-הופ באמת גדל ברחוב.
הסינגל הראשון, "Shutterbugg", חמוש בביטים כל כך כבדים וממכרים, שהוא נשמע כמו טנק שפרץ למועדון ריקודים ודרס את כל הסינתיסייזרים שהיו שם; "General Patton" יכול לגרום לקנייה ווסט להחוויר כשיבין איך באמת משתמשים במקהלה בשיר היפ-הופ (עם כל הכבוד, ויש כבוד רב, ל-"Jesus Walks" שלו); והשיר הסוגר "Back Up Plan" ישאר תקוע בראש שלכם זמן רב אחרי שהדיסק יפסיק להסתובב. יש רק שיר אחד חלש יחסית באלבום הזה ("Hustle Blood" עם ג'יימי פוקס), וגם הוא לא כזה נורא.
החיסרון האפשרי היחיד, וזה תלוי במצב רוחכם ובציפיות שלכם, הוא שמהרגע הראשון ברור שביג בוי בא ליהנות, נטו. ההפקה הנוצצת והמרהיבה שעוטפת את השירים אכן נשמעת כאילו שקדו ימים ושבועות על כל מילישנייה בכל ביט שלה, שייפו והידקו עד שיבריק, אבל התוכן והאווירה הכללית קלילים הרבה יותר: אנחנו מזמינים אתכם לזוז, וכל השאר הוא פרטים שוליים, שביג בוי יורק למיקרופון מהר וחד כמו ששף קוצץ ירקות. אם חסר לי משהו באלבום הזה, זה קצת תוכן מילולי חזק יותר. אבל למי אכפת, כשזה כל כך כיף?
תוך חודש אחד קיבלנו את החדש והחזק של ביג בוי ואת How I Got Over הפצצתי של הרוטס, שניים מאלבומי ההיפ-הופ הכי טובים של השנים האחרונות. אלבום הסולו המסקרן של אנדרה 3000 אמור לצאת מתישהו בעתיד, ונכון לעכשיו יש לו רף גבוה מאוד לשאוף אליו. במקומו הייתי מתחיל להילחץ.
ביג בוי, Sir Lucious Left Foot: Son of Chico Dusty (הליקון)
לפנייה לכתב/ת 
