חופשת הכל כלול? יותר כיף בארגז

נסענו איפוא: לכל אחד מן הילדים מגיעה מדליה וזעקות "כל הכבוד" על ששרדו בדרך מן הצפון הרחוק עד ליעד הנכסף מבלי שהרגו זה את זה. כשהגענו, הקטנים של נורית הסתערו מיד בצהלה על כל פעילות אתגרית שליצנים עם חיוך אוטומטי הציעו להם בזעקה, ואילו שלי, לגמרי בניגוד למצופה, ביכרו להיצמד לאמא. הגדול גילה משחק מונופול בממלכת הילדים המאובזרת ותבע סיבוב ארוך.

הזכרתי לעצמי שזה גם החופש שלהם, נפרדתי מן הספר שלי ויצאנו להרפתקת נדל"ן ממושכת מדי לטעמי, שאי אפשר היה להפסיק למרות הפצרות הקטנים של נורית שיש אירובי-ילדים ודיסקו-קטנטנים ומתנפחים ענקיים ומה לא למטה ושיירדו כבר. אתם מה זה מוזרים היום, אמר הגדול מבין הקטנים של נורית בשמץ של עלבון והשאיר אותנו עם הלוח שבו כבר קנינו מלון באילת.

הם היו מוזרים גם למחרת. שמעתי צלילים של הסתודדות כשהסתרקתי באמבטיה, אבל הם לא הואילו בטובם לגלות לי על מה שוחחו. צלחנו בקושי את המולת ארוחת הבוקר, שבה, כמו שאמרה הקטנה שלי, האוכל יותר יפה מטעים ואז הם הודיעו לי שאני יכולה לנוח כי הם מתעתדים לבלות במשחקיה עם כולם. ביקשתי שמדי פעם יקפצו להגיד שלום אם יזכרו וחיפשתי פינה שקטה ומוצלת, אבל בשום מקום בגינות המעוצבות של המלון לא התקיימו שני התנאים גם יחד: הצל היה רועש, בשקט קפחה השמש ורק כשמצאתי אטמי אוזניים בחנות הגזלנים המקומית, התיישבתי סוף סוף עם הספר, וגם שקעתי בו עד שהקטנה של נורית אמרה שהם מחפשים את הילדים שלי בכל מקום ולא מוצאים, והם בכלל לא במשחקיה.

זה היה תהליך ארוך, מייגע ורווי בלא מעט חרדה, ואחסוך לכם את הפרטים: תודה לאל, הם נמצאו בריאים ושלמים. אמנם נדרשה התערבות של אנשי הבטחון במלון, אמנם לחץ הדם שלי נסק לגבהים – אבל הם נמצאו. במקום הכי לא צפוי, מאחורי המטבח המרכזי, הם נראו מאושרים לגמרי בתוך ארגז קרטון גדול בו ישבו שניהם ושרו יומולדת שמח לחתלתול הפרווה הסגול של הקטנה. היו גם הסברים: החתול בדיוק בן שנתיים היום, והוא צריך מסיבה, אבל לא רועשת עם מיליון ילדים, כי הוא עוד קטן.

נורית אמרה, חכי. תני להם עוד כמה שעות להיכנס לקצב, יהיה בסדר – אבל נורית טעתה. הלכתי לשכשך בבריכה כדוגמה אישית, הצטרפתי למסירוֹת-הורה-ילד ומצאתי את עצמי מוסרת לאויר, הצעתי שנלך לשחות עם דולפינים אבל לא היה מקום פנוי, וסבלנותם כמעט נגמרה עד שאמרו לי שעכשיו יש עוד יומולדת, והפעם לבובת הסוניק של הגדול, והם כמעט שכחו מזה אבל חייבים לעשות לו, שלא יקנא בחתול. הצעתי שנדחה את האירוע עד שובנו הביתה, והם היו מזועזעים: לדחות יומולדת? מי עושה דבר כזה? וכן, אם אני רוצה אני מוזמנת לבוא, רק שלא בטוח שיש מקום בתוך הארגז עבורי.

ארבעה ימים חלפו בצהלה ואושר על ילדי כל העולם שנקבצו ובאו לחופשה משפחתית באילת. ביום השלישי שלנו, נורית כבר אמרה שהיא לא ממש מבינה מה קורה, ואני התקשיתי לספק הסברים לסרבנות של ילדי לכל השפע שהוצע להם. היא ניסתה לשוחח איתם, אבל הם הסבירו שבדיוק עכשיו בעצם יש עונה כזאת של ימי הולדת לצעצועים שהביאו איתם, וזה ממש ממש דחוף.

ביום השלישי שלנו, הארגז הגדול שלהם כבר היה מאובזר בכלים חד פעמיים שהביאו, אלוהים יודע מניין, ובשולחן שהתקינו מארגז קטן יותר ועליו מפיות קטנות שגזרו ממפיות נייר גדולות וקישוטים – קצת עשב ירוק שנתלש לטובת החגיגה ועצם בלתי מזוהה שנבנה ממקלות ארטיקים. נורית ואני התבוננו בייאוש. במשחקיה עושים עכשיו מסכות גבס של מיקי מאוס, בישרה. סוניק לא אוהב את זה, קבע בני.

כך שלא היינו בעיר המלכים, לא חיבקנו יונקי ים גדולים, לא ראינו דגים מבעד לרצפת זכוכית, לא עשינו כלום. כלומר, אני לא עשיתי כלום – אם שלושה ספרים שגמאתי נחשבים ל"כלום" במונחי חופשה אקטיבית. הקטנים של נורית התגברו יפה על אובדן חבריהם והשניים שלי נראו מרוצים מאוד מעצמם כשהגיחו מדי פעם מבית-חלומות-יומולדתים, שהיה שמו הרשמי של הארגז בפיהם. לפחות הם משתזפים קצת, אמרה נורית.

בבוא היום האחרון בכלל לא הפריע להם שזה היום האחרון. יש להם שלוש מסיבות יומולדת לחגוג, הודיעו לי, מתוכן שתיים לבאז-שנות-אור הגדול והקטן. כבר לא התווכחתי.

בדרך חזרה, כששאלתי אותם איך היה להם, רק מפני שכך נהוג, אמרו שהיה נפלא ונהדר וסבבה וכיף. אחר כך שאלו מתי נחזור, ואמרתי בלי חמדה שאולי בשנה הבאה. קמט של דאגה נמתח על מצחו של בני. רק שלא יקחו לנו עד אז את הארגז, אמר.