המסייעת לזרים פורשת: "המדינה מכבה שריפות"

מוקד הסיוע לעובדים זרים הוקם לפני יותר מעשור, ומאז ביססה עצמה העמותה כאחד הארגונים שנמצאים בחזית המאבק למען זכויות מהגרי העבודה בישראל. אבל הרבה לפני שזכו לאותו מעמד מוביל, מילאה שבי קורזן את תפקיד המנכ"לית. בראיון ל-ynet לרגל פרישתה, תקפה קורזן את חוסר העקביות במדיניות ממשלות ישראל לאורך השנים באשר לעובדים הזרים, והעריכה כי לארגון שבראשו היא עומדת, כמו גם לעמותות אחרות, מצפה עדיין לא מעט עבודה.

"למדתי מנהל עסקים וכלכלה והמודעות החברתית שלי הייתה נמוכה יחסית. לא הייתה בקיאה בבעיותיהם של מגרי העבודה, עד שנתקלתי בכתבה בנושא שגרמה לי להצטרף להפגנה למענם ולנסות להבין מקרוב את הדברים", סיפרה קורזן על תחילת הדרך, לפני כעשר שנים. "אחרי שראיתי שזורקים אבן ויורקים על בחור אפריקני שנאם שם, נרשמתי להיות מתנדבת".

ההפגנה שהובילה לעשייה. קורזן בפתח משרדה (צילום: עופר עמרם)

ככל שהחשיפה התקשורתית הלכה וגדלה, כך עלה גם מספר העובדים שפנו למוקד הסיוע, ובמקביל גם כמות המתנדבים. מהגרי העבודה הפכו גם הם להיות מודעים יותר ויותר לזכויותיהם בישראל. "קשה לדבר בהכללות כי מדובר באנשים ממדינות שונות, אך בהחלט ניתן לומר שעכשיו הם עומדים יותר על זכויותיהם ממה שהיה פעם", קבעה קורזן. "יש הרבה יותר עובדים זרים שנמצאים בארץ כבר במשך שנים ומדברים עברית רהוטה".

"העולם מלא באנשים נואשים"

קורזן, שמתחה ביקורת חריפה על יחס הרשויות בישראל, הצביעה גם על המחסור במנהיגות מקומית אצל העובדים הזרים ואמרה כי היתה שמחה לראות אותם פעילים יותר במאבק על זכויותיהם. "היינו רוצים לעבוד הרבה יותר עם הקהילות, אבל המנהיגות שצומחת מתוכם מסומנת על-ידי הרשויות והם מגורשים".

את ההצלחה להביא את סוגיית גירוש ילדי העובדים הזרים אל הכותרות יכולים לזקוף לזכותן עמותות הסיוע השונות. שם דוחים מכל וכל את הטענות כאילו אותם ילדים, שנולדו כאן ומועמדים כעת להישלח בחזרה אל מולדותיהם של הוריהם, היו מעין "תעודת ביטוח" להשארות ההורים בארץ.

אולי בניגוד למה שהיה מצופה ממנה, קורזן דווקא לא תוקפת את יחסה של החברה הישראלית למהגרי העבודה ולעבודות שלשמן הובאו לארץ. זו הסיבה שהיא מטילה את מלוא כובד האחריות על הממשלה, שלדבריה נוקטת מדיניות של "כיבוי שריפות" שאינה מצליחה להביא מזור לבעיה ההולכת וגוברת.

"הישראלים לא עצלנים, הם פשוט לא מוכנים לעבוד בתנאי ניצול", קבעה קורזן. "הממשלה מסבסדת בעצמה את הבאתם של מהגרי העבודה ואחר כך בוכה. הפתרון האמיתי לכך הוא לא כל אותם מבצעי גירוש, אלא הגדלת השכר עבור העבודה שלהם. אפשר הרי להביא עובדים זרים לעבודה בכל תחום. אם, למשל, הממשלה רוצה לראות ישראלים שעובדים בסיעוד - צריכים פשוט להגדיל את הקצבאות כדי שתהיה אפשרות לשלם יותר לעובדים. יחד עם זאת, נדרש כאן שינוי כללי בגישה כדי סוף כל סוף להכיר בכך שבמדינת ישראל יש מהגרים, וביניהם גם לא מעט אנשים מוכשרים ומשכילים שיכולים להיות מאוד מועילים לנו. אין מדינה שיש לה ניסיון כה עשיר ומוצלח בקליטת מהגרים כמו ישראל, ובסוגיה הזאת לא מצליחים להבין שזה המצב שנוצר, ויש לטפל בו בדרכים אחרות לגמרי".

ממנכ"לית למהגרת בעצמה

קורזן אף סבורה כי יחידת "עוז" של רשות האוכלוסין וההגירה, שהוקמה לפני כשנה ואוכפת את מדיניות ההגירה, היא גוף מיותר.

"כשהם נכנסו לתפקיד, הם גילו שיש הפרזה במספר העובדים הזרים השוהים בישראל לא כחוק. במשך שנים רבות, הגזימו במשרד הפנים עם ההערכה לגבי מספרם של אלה ששהו בישראל שלא כחוק. כמובן שיש צורך באכיפה, אבל חייב להיות מצב שבו יהיו גם חוקים שיגנו על מהגרי העבודה, מה שישרת גם את האינטרס הכלכלי של של ישראל.

קורזן עוזבת, כאמור, את לשכת מנכ"לית העמותה, אך לא בשל רצון להתנתק מהנושא. בשנים הקרובות היא תשהה בבריטניה, שם תלמד באוניברסיטת אוקספורד לימודי הגירה. "עשינו המון במשך יותר מעשר השנים האחרונות. למעלה מ-50 אלף עובדים זרים קיבלו סיוע בזכות המוקד. נושא ההגירה נמצא בסדר היום הציבורי, אבל יחד עם זאת, עדיין לא הצלחנו לשנות לגמרי את הגישה השלילית שיש כאן כלפי המהגרים".