בפעמים הקודמות למדנו
איך עובדים מחשבים, אך הפעם נעסוק בדרך שבה הם "מדברים" ביניהם. הכול התחיל בשנת 1957, אז שיגרה ברית המועצות לחלל את הלוויין
הראשון שלה, "ספוטניק".
יריבתה הגדולה ארצות הברית הרגישה שהתואר "אלופת הטכנולוגיה" חומק מבין אצבעותיה. לכן הוחלט להקים סוכנות פדרלית חדשה בשם דרפ"ה (DARPA, ראשי תיבות באנגלית של "סוכנות המידע הצבאית המדעית של הפנטגון") שחקרה ופיתחה דרכים שיאפשרו העברת כמויות גדולות של מידע בחשאיות ובקלות.
בתחילה התבססה התקשורת בין המחשבים על רשת מקומית בלבד ועל מחשב מרכזי אחד. המידע היה עובר כמו ששיחת טלפון עברה דרך מרכזייה - לכל ערוץ תקשורת בין שני מחשבים הוגדר קו טלפון מיוחד, וכך ניתן היה להעביר ביניהם מידע. החיסרון הבולט של השיטה הזאת היה שאם קו הטלפון נחתך, התקשורת נפסקה.
בשנת 1962 הציגה דרפ"ה את רשת המחשבים הראשונה שלה, שהתבססה על שיטת תקשורת בשם "מיתוג מנות". למעשה, המידע לא נשלח ישירות למחשב היעד, אלא נותב בין צמתים של מתגים ובכל פעם הופנה לצומת הבא.
המידע הזה פורק לחלקים קטנים הנקראים מנות, שכללו מידע על היעד שאליו נשלחו. רק כשהמנות הגיעו ליעדן הן הורכבו כמו פאזל כדי ליצור את המידע המקורי שנשלח.
| הולדת הרשת |
|
| מהירות, זמינות, מידע: על מהפכת האינטרנט / רן לוי |
|
מה שהתחיל כפרויקט של הצבא האמריקני לבניית מערכת תקשורת שתשרוד הפצצה גרעינית, הסתיים בסופו של דבר באחת ההמצאות החשובות של המאה העשרים. רן לוי מסביר כיצד נולדה רשת האינטרנט, וכמה קשה היה לקרוא לה בשם |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
שבע שנים לאחר מכן נחנכה בארצות הברית רשת המחשבים הראשונה, שהייתה צעד משמעותי בדרך לפיתוח האינטרנט כפי שאנחנו מכירים אותו.
בהתחלה היו מחוברים אליה רק מחשבים של הצבא ושל מוסדות אקדמאיים, ובמקביל החלו להיווצר בעולם רשתות נוספות שהתבססו על טכנולוגיית מיתוג המנות.
המחשבים האישיים הפכו לנפוצים בסוף שנות ה-70 של המאה ה-20, ואז נכנסו לתמונה גם מדינות אחרות וחברות מסחריות שחיפשו דרכים לשפר את ערוצי העברת המידע.
בתחילת שנות ה-80 הן הוצג מכשיר בשם מודם, שבאמצעותו מחברים מחשב לקו טלפון. תפקידו של המודם הוא להמיר את המידע שבמחשב, שנקרא מידע ספרתי, לאותות אנלוגיים שיכולים לעבור ברשת הטלפונית. עכשיו כבר קמו המוני רשתות מסביב לעולם, והאתגר הבא היה לאפשר לכולן לתקשר אלה עם אלה.
ב-6 באוגוסט 1991 הגשים טים ברנרס-לי את החלום של תקשורת כלל עולמית כשהקים את אתר הרשת הפתוח הראשון. הפיתוח הזה נקרא באנגלית World Wide Web, או בקיצור www.
ברנרס-לי הציע להקים רשת מחשבים שלכל אחד תהיה גישה אליה וכל אחד יוכל להקים בה אתר אינטרנט. בבסיס ה-www עומדים הקישורים בין האתרים השונים, המאפשרים להגיע בקלות למידע מעניין והופכים את הגלישה באינטרנט לחוויה מיוחדת.
שנתיים מאוחר יותר הוכרז שהרשת תהיה פתוחה וחופשית לכולם. כדי ליישם את השאיפה הזו פיתח בשנת 1993 צוות חוקרים באוניברסיטה באילינוי שבארצות הברית תוכנה (דפדפן רשת) שנקראה מוזאיק (Mosiac, כלומר פסיפס) והיא אפשרה לגלוש באינטרנט ולעבור בקלות יחסית מאתר לאתר.
למוזאיק היה חיסרון אחד בולט - כדי להגיע לאתר מסוים היה עליך לדעת את כתובתו המדויקת ולהקליד אותה בדפדפן. אחר כך הגיעו מנועי החיפוש. הראשון שבהם פותח בז'נבה, ובשנת 2000 הופיע המנוע שהביס את כולם והפך לברירת המחדל של רוב העולם המערבי - גוגל.
הוא היה מבוסס על אלגוריתם (סדרת פעולות המביאות לתוצאה רצויה) שדירג את האתרים שעלו בתוצאות החיפוש על פי סדר חשיבותם ומידת השייכות שלהם לעניין. הרעיון היה שאם אתר גדול וחשוב מקשר לאתר אחר, סימן שהאתר השני מעניין ולכן הדירוג שלו ברשימת תוצאות החיפוש עולה.
הרשת הכלל עולמית הפכה בתוך שנים לנפוצה בכל העולם. אם בשנת 2000 היו כ-360 מיליון בני אדם שהייתה להם גישה לאינטרנט, בשנת 2009 עמד הנתון הזה על כרבע מאוכלוסיית העולם – כלומר 1.7 מיליארד איש. רוצים לדעת עוד על הרשת? כל מה שאתם צריכים לעשות זה להדליק את המחשב ולהתחיל לגלוש באוטוסטרדת המידע...
הכתבה התפרסמה במגזין "גלילאו צעיר
" מבית מוטו תקשורת
לכתבות נוספות של גליליאו צעיר באתר ifeel
