שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    צילום: :גדי קבלו, הרצל יוסף
    ההבדל בין חוות בודדים לכפר לא מוכר
    יש דמיון בין המעמד התכנוני של החוות והכפרים. אבל החוות הצליחו לקבל מעמד חוקי בעזרת חברי הכנסת, ואילו הכפרים - יישארו בגדר איום על אדמות הלאום

    עוד סימן שאלה בדבר היותה של ישראל מדינה שוויונית נוסף השבוע לספר החוקים שלה, כשמליאת הכנסת אישרה את הצעת חוק "חוות הבודדים" בקריאה שנייה ושלישית.

     

    השתתפתי בחלק מישיבות ועדת הכלכלה שדנה בחוק, כנציג מטעם עמותת "במקום: מתכננים למען זכויות תכנון", שרואה פסול בהקמת החוות והפיכתן לחוקיות בזמן שעשרות כפרים בדואים אינם זוכים להכרה.

     

    השאלה המאתגרת שריחפה בחדר ועדת הכלכלה היא, כיצד ניתן מצד אחד לייצר הגדרות שיעניקו מעמד חוקי לכל החוות הקיימות, ומצד שני לא להעניק מעמד חוקי לאף כפר בדואי. זו סוגיה משפטית סבוכה: בדיונים התברר שישנו דמיון בין מעמדם התכנוני של חלק מהחוות ושל חלק מהכפרים הבדואים הלא-מוכרים. התברר גם שחלק מן החוות חתמו על הסכמי חכירת קרקע שדומים להסכמים שמחזיקים רועים בדואים. הסבך המשפטי הוליד פלפולי מילים, התלבטויות של היועצים המשפטיים, דחיית הצבעות ודיונים מחוץ לוועדה כיצד ניתן יהיה לענות לעקרון השוויון ובאותה עת להעניק העדפה לחוואי דרך היין על פני הבדואים.

     

    יוזמי החוק, הח"כים ישראל חסון ושלמה מולה טענו כי החוק החדש "יעקור מן השורש את הסבך הביורוקרטי שבו נתקלים בעלי חוות הבודדים". אך מה לעניין עקירה מן השורש של סבכים ביורוקרטיים לעניין השוויוניות בפני החוק? חשוב להכיר את העובדות: הצעת החוק מבקשת ליצור מסגרת חוקית להקמה של חוות בודדים בנגב. אגב כך היא מבקשת בצעד חריג להעניק מעמד חוקי לחוות בודדים קיימות, בעיקר לאותן 30 חוות שהוקמו מאז סוף שנות ה-90 בשטח המועצה האזורית רמת נגב, ומכונות "חוות דרך היין".

     

    לא פעם נטען כי החוות הוקמו בניגוד לתוכנית המתאר הארצית, בניגוד לחוק חובת המכרזים, או שנעשה בהן שימוש חורג בקרקע ציבורית שנועדה לפעילות חקלאית מוגבלת. למשל, בניית מבני מגורים וצימרים על קרקע שהוחכרה לבעלי החוות לשם רעיית צאן ובקר. במילים אחרות, מדובר בהצעת חוק שמבקשת להלבין פעילות שעלה חשש לגביה שהיא מנוגדת לחוק.

     

    "התיישבות יחידים היא אמצעי... לשמירה על קרקעות המדינה בנגב ובגליל", קבעה ממשלת ישראל בשנת 2002, כלומר אמצעי להבטחת זכותם הבלעדית של יהודים בקרקע. הקביעה מקפלת בתוכה מסר סמוי שהימנעות מהקמת החוות עשויה לעודד בדואים "להשתלט" על הקרקע. ד"ר נורית אלפסי, המתמחה בתכנון, כבר הסבירה בעבר: "הטיעון הלאומני משמש להצדקת התנהגות מרחבית עוקפת חוקים... להצדקת התיישבות שאינה עולה בקנה אחד עם התכנון המרחבי הסטטוטורי".

     

    ואכן, דו"ח מבקר המדינה משנת 2000 העלה סימני שאלה על אופן הקצאת אלפי דונמים של קרקע ציבורית לחוואים, ורמז על הפרת חוק המכרזים. מבקר המדינה גם תהה מדוע חוברו החוות לתשתיות למרות שהחוק מתיר חיבור שכזה רק אם קיימת תוכנית מאושרת. גם בית המשפט נדרש לא פעם לעניין, והועלו בפניו טענות שונות בדבר אי-החוקיות של המהלך.

     

    אל שיאה הגיעה הפרשה כשרשויות המדינה הוציאו צווי הריסה נגד חלק מהחוות, בטענה שבעליהן עשו שימוש אסור

    בקרקעות שהוקצו להם לחקלאות ולרעייה. בדיון המשפטי שהתנהל בסוגיה חשפו החוואים את העברות הכספים והסיוע מטעם רשויות המדינה בסכום של מאות אלפי שקלים לכל חווה. הסיוע התפרש אצל החוואים כהסכמה של המדינה לפעילותן של החוות. בשפה משפטית קוראים לזה "עקרון ההסתמכות". כדי לחלץ את החוואים מן הסבך, נרתמה הצעת חוק חוות הבודדים.

     

    השימוש הציני בעקרון השוויון נחשף בדיון בחוק במליאת הכנסת השבוע. חברי כנסת טענו שהבנייה הבדואית משרתת צרכים לאומיים, ומכאן ההכרח להעניק מעמד חוקי לחוות הבודדים, שהלא הן מפעל ציוני בשירות העם היהודי.

     

    מתברר אפוא שחוות הבודדים אינן רק אמצעי לפיתוח תיירות וחקלאות בנגב, הן גם משרתות צרכים מדומיינים של חלק מן האזרחים – היהודים. לכן ראוי להלבינן, גם אם יש צורך לכופף מעט את עקרון השוויון.

     

    ד"ר ארז צפדיה הוא מרצה למנהל ומדיניות ציבורית במכללת ספיר

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "ההבדל בין חוות בודדים לכפר לא מוכר"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: דפנה טלמון
    חוות בדרך היין. הולבנו
    צילום: דפנה טלמון
    כפר בדואי. איפה השוויון?
    צילום: הרצל יוסף
    רמי לוי
    מומלצים