אך נמוגו החיוכים המאולצים של ראש הממשלה נתניהו והנשיא אובמה בתום פגישתם בבית הלבן, ואובמה מתח ביקורת על הרס ששה בתים
בלתי-חוקיים בעיסאוויה, בית חנינא וג'בל מוכאבר בירושלים. מחלקת המדינה של אובמה לוחצת על ישראל "להימנע מפעולות חד-צדדיות הפוגעות באמון ומהוות מכשול למשא ומתן ישיר בין ישראל והרשות הפלסטינית".
הנשיא האמריקני מעניק עידוד לבנייה ערבית בלתי-חוקית בירושלים, כשהוא לוחץ על ישראל להימנע מאכיפת החוק ולא להרוס בנייה בלתי-חוקית, ובמקביל מפעיל לחץ להימנע מבנייה יהודית-חוקית בעיר. כ-1,100 יחידות דיור ערביות בלתי-חוקיות נבנות בה מדי שנה ורק כ-50 נהרסות.
הגינויים מוושינגטון וההודעות הרופסות וההססניות של הממשלה על בניית מספר דירות בירושלים, מעצימים את לקחי מורשת בן גוריון מונחה-החזון והעקרונות ובעל כושר העמידה של 1947-1953, לפני שכרע תחת נטל ההנהגה.
ב-1948/9 עמד בן גוריון בהצלחה מול אמברגו צבאי אמריקני, איום אמריקני בסנקציות כלכליות ולחצים בינלאומיים לבינאום ירושלים, ללא ששה מיליון יהודים אזרחי ישראל, ללא צבא, ללא כלכלה, ללא מיליארדי דולרים של משקיעים זרים, ללא אייפ"ק, ללא לובי נוצרי-אמריקני מיומן ולפני ה-11 לספטמבר והסתערות הדמוגרפיה והטרור המוסלמים על אירופה וארה"ב.
מורשת בן גוריון חיונית במיוחד עקב העובדה שהסכם אוסלו וגרורותיו מדרדרים את מעמד ירושלים – לב העם היהודי ובירתו הנצחית – לפריט העומד למקח וממכר. המורשת חיונית שבעתיים על רקע ההקפאה המעשית חסרת התקדים של הבנייה בבירה.
מול אתגרי-על צבאיים, מדיניים, כלכליים ופוליטיים מבית ומחוץ, היה בן גוריון נחוש לשמור על הריבונות בירושלים. הוא הגיב באופן קונסטרוקטיבי ללחץ האמריקני והבינלאומי לבינאום העיר: בנייה יהודית מסיבית עד קווי שביתת הנשק, יישוב אלפי עולים חדשים בתחומה, שדרוג תשתית התעבורה אליה, העברת משרדי ממשלה והצהרת אמונים לחזון איחוד העיר.
ב-1929 כתב בן גוריון ("אנחנו ושכנינו"): "במובן ידוע שקולה ירושלים כנגד ארץ ישראל כולה. ירושלים אינה רק נקודה יישובית מרכזית – היא סמל היסטורי עולמי שאין ערוך לו. על פי עמדתנו בירושלים ניבחן בעיני העם היהודי ובעיני העולם הגדול."
בדצמבר 1949 אמר בן גוריון בנאום בכנסת: "כידוע לכם החליטה עצרת האו"ם ברוב גדול על שימת ירושלים תחת משטר בינלאומי. החלטה זו אינה ניתנת לביצוע בשום אופן... לא נוכל לתת יד להפרדת אונה של ירושלים, המקפחת זכות היסטורית וטבעית של העם היושב בציון. למדינת ישראל הייתה ותהיה רק בירה אחת – ירושלים הנצחית. כך היה הדבר מלפני 3,000 שנים וכך זה יהיה עד סוף כל הדורות. מיד עם גמר הקרבות התחלנו בהעברת משרדי ממשלה לירושלים ובהתקנת התנאים הדרושים לעיר הבירה – דרכי תחבורה תקינים, סידורים כלכליים טכניים. אנו ממשיכים בביצוע העברת הממשלה לירושלים..."
האם ראש הממשלה נתניהו יאמץ את מורשת בן גוריון של 1947-1953, או יכרע גם הוא תחת נטל ההנהגה, ייכנע ללחץ נשיא חלש כאובמה (הקורס בסקרי דעת הקהל בארה"ב), ימנע ממינוף עוגני תמיכה אדירה בארה"ב ויקריב את ירושלים על מזבח תהליך אוסלו וגרורותיו?
יורם אטינגר, "במחשבה שנייה"
