שתהיו לי בריאים. אותם משפטים משומשים ונדושים. יש את הלפני "אני חייב ללכת לשירותים, אפשר לעלות אלייך?" או: "איזה עור חלק יש לך". ומה בסוף? שפריץ אחד קטן והכל נגמר
עדכון אחרון:
17.07.10, 16:27
קמתי הבוקר בנימה אופטימית. החלטתי לצאת לעולם ולהתחיל להתרגל למקום הזה שנקרא חיפה. חיפה לא השתנתה בעשר השנים האחרונות, היא גם לא תשתנה. אותה אוכלוסיה מבוגרת, המון נוער, מטפלים פיליפינים, עולים חדשים מרוסיה ודו קיום למופת.
זו אולי העיר הכי מבוזבזת בעולם. העיר שהתחבורה בה היא סיוט הן מבחינת הזמנים, התדירות והדרכים. לוקח לי להגיע לתל אביב ברכבת רק 45 דקות, אבל מהבית שלי עד לרכבת - יותר משעה. רצועת החוף והמפרץ לא מנוצלים כראוי. שטחים ענקיים מזוהמים. הכל בחיפה יותר יקר, אפילו האוכל לחתולים.
אין ספק שתל אביב זה עולם אחר. כולי תקווה שאצליח לשרוד בחיפה. משמע - עבודה וחבר לחיים וחתונה
ואולי איזה ילד
אחד או שניים. מה שייצא. במקרה הכי גרוע, תמיד אוכל לחזור לתל אביב. אבל קודם כל, למה שלא אנסה? אמרו שבתל אביב לא אמצא את הבחור שלי, שהגברים לא רציניים. אבל בחיפה, הרציניים כבר נשואים. כולם פה בזוגות, ממש תיבת נח.
התיישבתי לידו. עונת הציד בפתח
לבשתי שורט לבן, חולצת שמנת, סניקרס אפורים וכובע מצחייה לבן, יצאתי לדרך. התחלתי מהדואר. תשלומים, חשבונות. על אחד הכסאות ישב בחור . התיישבתי לידו. עונת הציד בפתח. קשקשנו קצת, הוא הוציא את היד מהכיס, ואופס - מיד קלטתי את החישוק על האצבע. ברור. מצוי - נשוי.
משם הלכתי לסופר, התחשק לי להכין עוגת קרמשניט. כשחזרתי לכיוון הבית, על מעבר החצייה, עצר אותי גבר בן 30 פלוס ואמר לי שלום. עניתי לו שלום, אנחנו מכירים? הוא נראה נחמד מאוד ולבוש בקפידה.
"אה, לא. אפשר להכיר?"
אמרתי "כן למה לא". הוא שאל אם נוכל להיפגש יותר מאוחר לקפה. הסכמתי. הוא עשה רושם טוב. נתתי לו את מספר הטלפון שלי, והוא אכן צילצל: "היי, אני כאן מול הבית שלך, אולי ניפגש עכשיו?"
כולי תקווה שאצליח לשרוד (ציור: שרית שי)
"אמרנו שנדבר מאוחר יותר ונקבע אולי לערב, לא?" ציינתי.
כן, אבל אני ממש כאן מול הבית שלך. אולי ניפגש לרבע שעה?""
"רבע שעה? זה מה שאתה מקציב לי?"
"טוב, אז שעה. פשוט אני ממש כאן".
"מה קורה עם מחר ומחרתיים? אני לא רוצה שניגש בלחץ של זמן. סוף שבוע קרב ובא", אמרתי.
"לא, אני נוסע לצפון עם חברים, לא יכול".
"רגע, פה זה לא צפון?" תהיתי.
"לא, אני נוסע לראש פינה וצפת" (כנראה שהוא נוסע עם מישהי לצימר).
"טוב, אז נדבר כשתחזור. אולי ביום ראשון", סיכמתי.
מה הוא חשב לעצמו? הוא רצה מנוחת צהריים קלילה אצלי בבית. יש לו תוכניות לשישי שבת ויש חלון בחמישי אז למה לא לתלות איזה וילון?
"תדעי לך שאף פעם לא התחלתי עם מישהי ככה ברחוב", אמר.
"בסדר. אני מאמינה לך".
אני מזמן לא מאמינה לגברים, אבל בכל זאת רציתי לתת צ'אנס
גברים שאומרים שהם אף פעם לא עשו את זה – תדעי שהם עושים את זה באופן קבוע. כמו אלה שמעשנים גראס או חשיש. לא כל יום מה פתאום. הם בחיים לא מעשנים ככה כל היום. רק כשישי (תמיד יש להם במיוחד מתחת לספה).
אני מזמן לא מאמינה לגברים, אבל בכל זאת רציתי לתת צ'אנס. לבדוק את הסחורה. מותר לי. החיפוש לא קל. מצד שני, לא בכל מחיר.
היה לי עוד סיפור של "היכרות גורלית", בו אני מדמיינת אותי מספרת לנכדים איך הכרתי את סבא. זה היה מישהו שפגשתי באוטובוס. הוא הגיע לביקור מארה"ב, שם הוא גר כבר כמה שנים. בחור ישראלי, נאה, חיזר אחריי כמה ימים ברציפות, התעקש להיפגש.
נפגשנו, שתיתי תה, בעיקר פיהקתי, דיבר רק על עצמו ולא שאל אותי כלום. התייבשתי, ישבתי, יותר נכון בהיתי, כבר לא הקשבתי, עד לנקודה שלא יכולתי להחזיק את עצמי וביקשתי שנזוז.
הוא התפנה גם לדחוף לי ידיים מתחת לשמלה הבהירה
עוד מבט:
דווקא היה לי אחלה משפט פתיחה / יועד לוסטיג
היא ישבה מולי באוטובוס, ואפילו תפסתי הצצה חטופה בתחתוני הכותנה הלבנים שלה. ברגע האחרון רשמתי לה את הטלפון שלי, והיא אפילו לקחה בכיף. סיפור חיזור עם לקח
הוא המשיך לצלצל, ואני חלילה לא זלזלתי. להפך. הזמנתי אותו ליום ההולדת שלי, והוא הגיע. החמוד הזה טרח ואפה עוגת שוקולד במיוחד עבורי, הוא ישב וצחק עם כולם, היה חייכן וחברותי, כולם התרשמו ממנו וגם אני. כשהחברים עזבו הוא עזר לי לפנות ולנקות. מאד הערכתי את הרצון שלו לעזור. ובאותה הזדמנות הוא התפנה גם לדחוף לי ידיים מתחת לשמלה הבהירה. הוא בא למטבח, הצמיד אותי לקיר, חטפתי מכה קלה בראש, ממחבת שהיתה תלויה שם. הוא היה להוט ולא שם לב שאני מחזיקה את הראש. הוא התחיל לנשק אותי בלהיטות. יכול להיות שאלמלא שתיתי יין כל זה לא היה קורה. תוך כדי שהוא מנשק אותי, מרים לי את השמלה ודוחף לי ידיים לתחתונים, התחלתי להריץ במוחי מחשבות של "לזרום" או לא. בכל מקרה אני תקועה.
הוא התחיל מנשק אותי, על השפתיים, הצוואר. ידעתי שאסור היה לי לשתות 'לחיים'. זה ייגמר לא טוב. הבחור לא עזב אותי, ואני חשבתי - הנה שוב הגורל מראה אותותיו. חייבת לבדוק. הבחור התעקש בכל דרך לשכנע אותי כמה הוא רציני, והוא מעוניין להכיר אותי. זה לא שהאמנתי, פשוט חשבתי על עצמי.
לעצור את זה כאן ועכשיו. לא, זה נעים, תמשיך, תפסיק, תמשיך, מוציאה לו את היד, והוא שוב דוחף אותה. המשכתי עוד קצת, ואז נכנעתי. פתאום התחשק לי להתמסר, ברגע אחד החלטתי לתת לעצמי מתנת יום הולדת. משהו חדש. לא מוכר, אולי יפתיע, רענן. הרגיש לי נכון.
לצערי, לא ממש הספקתי להבין מה קורה, וזה נגמר
הובלתי אותו לחדר השינה שלי, השמלה הציקה לי, הורדתי אותה, נשארתי רק בתחתונים ובחזייה ונשכבתי על המיטה. לצערי, לא ממש הספקתי להבין מה קורה, וזה נגמר. זה היה מהר מאוד, קצר, סתמי, אנמי לחלוטין. שנייה לאחר מכן כבר התחרטתי.
בתמימותי ציפיתי לסיבוב שני, חשבתי שאפשר פעמיים בלילה. זה היה נורא. כמה הוא דיבר, כמה מחמאות הרעיף עליי, כמה מילים, תיאורים, ובסוף? שפריץ אחד קטן והכל נגמר.
שתהיו לי בריאים. אותם משפטים משומשים ונדושים. יש את הלפני "אני חייב ללכת לשירותים, אפשר לעלות אלייך?" או "שתיתי יותר מדי, אני חייב כדור, קפה שחור יעיר אותי, אני צריך להקיא, יש לי הרעלת קיבה".
ויש את המשפטים תוך כדי: "איזה עור חלק יש לך, את נראית צעירה לגילך, את מקסימה, איזה חיוך, זה שיניים שלך? מה זה הבושם הזה? את נראית מעולה, את סקסית, את מנשקת נהדר, איזה שפתיים, איזה טעם, יואו את טובה במיטה, אלוהים, אין עלייך. את עושה לי את זה בטירוף, אני לא יכול להפסיק לחשוב עלייך / על הציצי שלך, אני כבר רוצה לעלות עלייך, אלייך".
כמה רחוק אתה מוכן ללכת? מה לא תעשה כדי לכבוש אותה? ברגעים האלה אתם כל כך מסכנים...החרמנות אוחזת בציפורניה כל פיסת ג'ינס, אתה חייב להכניס לה. עכשיו, ויהי מה.
ויש את זה שיודע היטב את העבודה. הוא מתורגל. קודם את, רק אחר כך הוא. לדבר פחות לעשות יותר.
עוד מעט ט"ו באב, תתחיל לתרגל.
טוקבקים כדורבנות:
השפריץ הקטן הזה הוא ענק שבענקים / ישראל, השרון
זהו שפריץ קטן רק במובן הטכני. במובן האמיתי, לא הטכני, כולנו באנו ממנו.
כל אחד ואחד ממילארדי התאים שבונים את גופה של שרית, גם את גופו של כל אחד ואחד מאיתנו, בא מכזה שפריץ קטן.
והגברים מוכנים לעשות הרבה כדי להשפריצו.
והנשים מוכנות לעשות הרבה כדי להשיגו, כדי להתעבר ממנו.
מה אתם יודעים, שומרים את השפריצים האלו אפילו בבנק. "בנק הזרע"
שמו.
ואם משהו לא בסדר עם השפריץ הזה - אנשים כותבים על זה טור ואפילו ספר שלם.
ורצים לרופאים בגללו. ועוברים טיפולים וניתוחים, בגללו.
הקיצור: השפריץ הקטן הזה הוא ענק שבענקים. עולמנו סובב סביבו. "שמש העמים", זה בעצם הוא. תני לו את הכבוד המגיע לו, שרית. אל תנסי לגמדו, גם אם בעליו לא הביא אותך לפורקנך.
ישראל, בדרך כלל השפריץ הוא רק שפריץ / אחד העם
אני מתאר לעצמי שאם הכותבת היתה נכנסת להריון זה היה עלול לחבל בחייה, ואני מוכן להתערב איתך שהמשפריץ את השפריץ היה מקלל את היום שהוא נולד,והתוכנית הגדולה של הבורא לא היתה מנחמת אותו אפילו כזית. אז כולם היו מאשימים אותם בחוסר אחריות ובצדק, אבל הצדק הזה לא מבטיח שלילד יהיו אמא ואבא שרוצים אותו. ואז מחשבות על הפלה...בקיצור אקט שכולו בלגן לא מכובד אחד גדול.
לעניות דעתי לא כל השפרצה היא קדושה או ראויה לשם ומספר זהות בעתיד. בעניין הזה הנכונות והכוונה היא זו שמקדשת את ההשפרצה.
