בני האור האמיתיים סובבים בשבוע החגיגי הזה כשגבם השחוח זקוף ויציבתם תמירה. זיכויו המהדהד של השר לשעבר צחי הנגבי הוא
אמנם זיכוי נקודתי של איש ציבור נקודתי מחשד נקודתי, אבל בשל אופיו המיוחד, ראשוניותו והרעיון החוקתי שעומד בבסיסו, יהיה אולי הסנונית שתבשר את בוא אביב גאולתנו, זה שיפזר לאיטו את צחנתה הדוחה של מדמנת "שלטון החוק" שהשתלטה על האקלים הציבורי והפכה אותו עכור ובלתי נסבל.
"הגנה מן הצדק" היא אמנם מונח משפטי טהור. טכנית, היא נוגעת בפרטים כמו תאריכי חקיקה, מועד העבירה, אכיפה סלקטיבית ואחרים. אולם מבחינה ציבורית, הרוח שעומדת מאחוריה היא בעלת משמעות עזה הרבה יותר. היא קובעת בפשטות שישנם מקרים בהם נאשם זכאי להגנה מן הסוג שהכלים המשפטיים אינם מסוגלים להעניק לו. מין בת-קול שכזו, שיורדת מהיכל הצדק ומכריזה: "זכאי". או במילים אחרות: אוקיי, שמענו נודניקים, אכן העבירה שנעברה היא איומה ונוראה, אכן מבחינה משפטית אתם אולי צודקים, אבל מעל כולנו הרי מרחף, או אמור לרחף, ענן לבנבן של צדק. והצדק מורה, במקרה הזה, על זיכוי.
הצדק הזה הוא לא רק צדק. הוא גם שכל ישר וחוש מידה, שתי מידות שבני האור המזוייפים טורחים בעמל רב לסלק מן החיים הציבוריים. תוך תקופה של פחות מחמש שנים הם הצליחו להעמיד למדינה היפה והטובה הזאת אג'נדה אלטרנטיבית שרוב סעיפיה נוגעים לשחיתות שלטונית ולצורך במיגורה.
בפנים עגמומיות ובצקצוקי אין קץ הם משתכשכים בעונג בבריכה שהם עצמם מילאו ומתחרים ביניהם מיהו משיח היושר היותר גדול. ממאמר למאמר ומעתירה לעתירה תיאבונם הולך וגובר והצבע בלחייהם הולך ומווריד והם אינם חדלים מלעזק ולסקל את ערוגת הצדקנות שהם עצמם עדרו ונטעו.
בני האור המזוייפים הם העיתונאים ומקימי עמותות הצדק המיותרות שקנו להם חברים טובים במשטרה הנרפית, זו שצריכה להוכיח את יכולותיה, ובפרקליטות המבוהלת שצריכה להצדיק את מעמדה הרם. ביחד הם הצליחו ליצור מפלצת תלת רגלית שכוחה ההרסני עצום. הם משווקים את מרכולתם, והעם העייף הזה, שדווקא יש לו שכל ישר וחוש מידה ולב זהב – אינו עומד בפיתוי.
הוא מת לומר: "תפסיקו לבלבל את המוח עם השטויות האלה", אבל מה שיוצא לו מהפה זה: "כולם מושחתים וכולם גנבים". הוא משתוקק לשמוע על חינוך ועל תרבות ועל כיף ועל אמונה ועל חברה ועל כדורגל - אבל מה שהוא שומע כל היום זה חקירות ושחיתות ופרויקטים של נדל"ן ומעטפות של כסף. שומע ומתמסר.
חזקה על תעמולה שאינה חוזרת ריקם. כך הולך מסע הציד ופועל במיומנות ובשקדנות, ברוב המקרים ללא תוצאות כמובן, וכך הולך האקלים הציבורי ומיטפש ומיטמטם ומאבד את חוש המידה וחוש הביקורת, ובדרך נדרסים ערכי אמת כמו חזקת החפות וכבוד הבריות.
צחי הנגבי אינו פוליטיקאי מושחת. גם הספיח השולי של עדות השקר שבו הורשע לא הופך אותו לכזה. הוא מקסימום סטה קצת מהתקן בפרט בלתי חשוב. נו-נו-נו ודי. מושחתים הם אלה שכדי לתת טעם לחייהם וצידוק ללוגו שהם עיצבו לעצמם שתו את דמו ועינו את דינו ורקדו כל הדרך אל קברו הפוליטי שלבסוף לא נכרה.
הם קצת עצובים השבוע, בני האור המזוייפים, מפני שזה ההבדל הכי עקרוני בין בני האור האמיתיים לאלה המזוייפים: הראשונים צוהלים על כל זיכוי והאחרונים על כל הרשעה. על כן בני האור האמיתיים סובבים בשבוע החגיגי הזה כשגבם השחוח זקוף ויציבתם תמירה. במקרה הזה, ההגנה מן הצדק לא על הנגבי בלבד הגנה, כי אם עלינו כולנו.
קובי אריאלי, עיתונאי
