הילדות ראו אותי בוכה. הן באו וליטפו אותי. עלמה שמעה את השיחה ושאלה אם זה בגלל עומרי. לא יכולתי לשקר ואמרתי שכן. אחותי לקחה אותן לטייל קצת ברחוב כדי לתת לי זמן להירגע והן, כדרכן של ילדות קטנות, תפסו כל אדם שני ברחוב וסיפרו ש'אמא בוכה כי עומרי הלך'"
ימים התנהלתי כמו סהרורית. בכיתי כל חמש דקות. נסעתי לעבודה וכל הדרך בכיתי. ניגבתי את הדמעות, נכנסתי, עבדתי, חזרתי לאוטו. בכיתי כל הדרך הביתה. הרבה גראס. אלכוהול. לא ידעתי מה לעשות"
תעשי כל מה שאת יכולה כדי להיפטר ממני, תשנאי אותי על החרא שגרמתי לך להרגיש את כל טוב ליבך ואהבתך תעניקי לילדות הן יוציאו אותך מהבוץ מהר מאוד אם תתני להן"
"לא יכולה להישאר ידידה שלך. אני אוהבת אותך"
אני מבינה שזה חסר סיכוי ולא יכולה להרפות. קשה לי לקבל את העובדה שיש אהבות בלתי אפשריות. אני לא רוצה להאמין בזה. רוצה להאמין שכל אהבה היא אפשרית, שאהבה תנצח את הכל
שנינו בכינו. הזדיינו שעות. גם אחר כך לא הצלחתי להבין. המילים שכל כך רציתי לשמוע הציפו אותי: "אני אוהב אותך. אני קרוע עלייך. זאת בדיוק הבעיה. אנחנו בברוך. אנחנו בפלונטר".
"נראה לך שלא נהיה ככה יותר ביחד?"
"לא".
"אז מה?"
"לא יודע".
עזבתי בבוקר, מבולבלת לחלוטין. הגעתי לאחותי גמורה. כעבור כמה שעות התקשרתי אליו. - "אני רוצה לדעת תשובות ברורות", אמרתי.
"אנחנו צריכים לגמור את העניין. אבל אני רוצה שתשארי בחיים שלי. שתוכלי להתקשר אלי כמו תמיד ולספר לי דברים".
"אני לא יכולה להישאר ידידה שלך. אני אוהבת אותך".
"אני אוהב אותך. רק שתדעי אף פעם לא אהבתי מישהי כמו שאהבתי אותך".
"ביי".
"ביי".
התמוטטתי.
הרגשתי ששאבו ממני את כל כוחות החיים
עוד מבט:
אתה טווית לי סבך, שאתפלש בין חוטיו / ללי בלו
לפי אנציקלופדיה ויקפידיה כל העכבישים ארסיים, כל העכבישים מייצרים קורים, לא כולם משתמשים בהם כדי לטוות רשתות מורכבות, אחדים משתמשים בהם סתם לעטיפת טרף בתוך פקעת. ובעצם, כבר הלכת, אבל אני, הו, אני לא זזה
הילדות ראו אותי בוכה. הן באו וליטפו אותי. עלמה שמעה את השיחה ושאלה אם זה בגלל עומרי. לא יכולתי לשקר ואמרתי שכן. אחותי לקחה אותן לטייל קצת ברחוב כדי לתת לי זמן להירגע והן, כדרכן של ילדות קטנות, תפסו כל אדם שני ברחוב וסיפרו ש"אמא בוכה כי עומרי הלך".
לא תיפקדתי. עישנתי כמו קטר. הרגשתי ששאבו ממני את כל כוחות החיים. המפלט היחיד שלי היה שיחה עם ירון, חבר שלו, שמאוד חיבבתי. אבל השיחה הזאת רק בלבלה אותי יותר. כי שמעתי ממנו שעומרי אמר שהוא בחיים לא הרגיש ככה ושהוא קרוע ומבולבל. כל אותם משפטים שאני לא מסוגלת כבר לשמוע אבל אז נאחזתי בהם כמו בקרש הצלה. ירון כנראה סיפר לעומרי שאני במצב לא טוב, כי יומיים אחר כך קיבלתי ממנו מייל ששבר אותי עוד יותר:
אהובה שלי, יפה שלי, נשמה שלי, עיניים שלי, חיים שלי. אני יודע שהמצב חרא, אבל תדעי לך שזה הפיתרון הטוב ביותר, כל מה שאני עושה אני עושה לטובתך ולטובת הילדות. אני מקווה שאת מאמינה לי, גם בשבילי המצב הזה מחורבן. תעשי כל מה שאת יכולה כדי להיפטר ממני, תשנאי אותי על החרא שגרמתי לך להרגיש את כל טוב ליבך ואהבתך תעניקי לילדות הן יוציאו אותך מהבוץ מהר מאוד אם תתני להן...
התחלתי לכתוב לעצמי במחשב דברים שאסור לי לכתוב לו
ימים התנהלתי כמו סהרורית. בכיתי כל חמש דקות. נסעתי לעבודה וכל הדרך בכיתי. ניגבתי את הדמעות, נכנסתי, עבדתי, חזרתי לאוטו. בכיתי כל הדרך הביתה. הרבה גראס. אלכוהול. לא ידעתי מה לעשות. אז התחלתי לכתוב לעצמי במחשב דברים שאסור לי לכתוב לו, דברים שלעולם לא אשלח לו:
ועוד מבט:
לפעמים אין לך ברירה אלא לשחרר את עצמך / שרית פרקול
סטינג שר "אם אתם אוהבים מישהו, שחררו אותו לחופשי". לדעתי, כשאוהבים מישהו, אבל לא מספיק כדי ללכת אחריו באש ובמים, לוכדים אותו בכלוב של אהבה מדומה. אז השיר צריך להיות: אם אתם לא אוהבים מישהו מספיק, שחררו אותו
אני אוהבת אותך. מזמן לא הרגשתי ככה. אתה מצליח לעורר אותי ברמות שכבר לא ידעתי שקיימות אצלי. אני מבינה שזה חסר סיכוי ולא יכולה להרפות. קשה לי לקבל את העובדה שיש אהבות בלתי אפשריות. אני לא רוצה להאמין בזה. אני רוצה להאמין שכל אהבה היא אפשרית, שאהבה תנצח את הכל. אני מבטיחה לנסות להמשיך לחשוב את זה, למרות שהמציאות מנסה להראות אחרת. אני לא רוצה להתייאש. עם מי אני אדבר כל ערב על כל השטויות בעולם? אצחק? אזדיין כאילו אין מחר? אני נאחזת בתקווה שזה לא נגמר, שאמצא את עצמי שוב בזרועותיך בדירה קטנה, סוגרים את הדלת מפני העולם ושוקעים אחד בשני כאילו אין שום דבר מלבדנו. כמה אפשר להכיר בנאדם. כמה אפשר להיכנס אל תוך הנפש. כמה שאתה מטומטם, פחדן, דביל. בא לי לנער אותך. למה אתה לא יכול פשוט להאמין?? לתת את כולך ולהתמסר? לעמוד מול כל העולם ולהאמין שנצליח?
אני כל כך עייפה.. רק היום אחרי השיחה עם ירון הבנתי כמה הייתי חלק אינטגראלי מכל השיחות שלכם ואני בכלל לא ידעתי. לא האמנתי שאני כזה נושא דומיננטי. לא ידעתי כמה התלבטויות ליוו אותך כל התקופה. גם אתה התענית באהבה כל החודשים האלה כמוני? חיכית לשיחות טלפון? לא היית בטוח בעצמך?
הדבר שאני הכי רוצה עכשיו זה להיכנס לאוטו ולנסוע אליך, לשקוע בין זרועותיך, לסגור את הדלת ולנעול אותה, לעשות חושך שרואים רק קצת את הפנים, להסתכל אחד על השני בתוך העינים כשמזדיינים, להרגיש את הגוף שלנו צמוד, מזיע, מתחבר.
אחרי שבוע קמתי. ניקיתי את הבית. התקלחתי. הצלחתי קצת לנשום. ואז הגיע המייל ממנו. שטויות מיוטיוב שאמורות להצחיק אותי. התחלנו שוב להתכתב. מיילים קורעים מלאים באהבה, בבלבול, בכמיהה שלא יכולה להתממש. שלחתי לו את השיר של רונה קינן "עיניים זרות", שנהגתי להאזין לו שעות. שיר שמדבר על סופה של אהבה שלא יכולה להתגשם בגלל הבדל של שנים, על לב שבור ועל בדידות.
הוא: "זה קורע אותי. ואני ממש חסר אונים...לחרא של מצב נקלענו. אני אשם באיך שהדברים התגלגלו, אני מודע לזה. ואני מקווה שלא באמת תשנאי אותי כמו שביקשתי ממך. חולה לך על התחת..."
אני: מתגעגעת לצחוק איתך ובמקום זה מאזינה לשירי דיכאון. אמורה להאמין שאתה שקרן אבל חושבת שאתה יותר כן מרוב האנשים שאני מכירה. כמהה להרגיש אותך מעליי, מתחתיי, ובכל פוזיציה אפשרית, ובמקום זה ישנה באלכסון. מתבקשת להיפרד ממך, אבל קמה איתך בבוקר מסתובבת איתך לאורך היום והולכת לישון איתך בלילה
לא כיף בלעדיך. לא רוצה ככה
הוא: "זוכרת שעל כל דבר יש לי מה להגיד? אז עכשיו אשכרה אין לי... חולה עלייך!"
