מחקר חדש: אלפי גרמניות סייעו להשמדה בשואה
נראה שיותר נשים היו מעורבות בתעשיית הרצח הנאצית. בראיון ל"ניו-יורק טיימס" סיפרה החוקרת כי נשות הרייך השלישי הרחיקו עד פולין ואוקראינה הכבושות ונרתמו באכזריות רבה למשימה. "לא אשכח איך אשה רוצצה ראשי תינוקות", סיפר ניצול
בין כל מסכת הזוועות של תקופת השואה, נתפשו תמיד הנשים ששמן הוזכר ככאלה שלקחו חלק במכונת המוות הנאצית כעיוות מוחלט של הטבע. היו כמה מביניהן שפועלן המפוקפק הצליח לצרוב את שמן עמוק בתודעה גם עשרות שנים מאז הסתיימה התופת על אדמת אירופה.
בין היתר, מדובר באילזה קוך, רעייתו של מפקד מחנה ההשמדה מיידאנק שנודעה בסדיזם החולני שהפנתה כלפי הקורבנות, ואירמה גרייזה, אשת הס"ס שקנתה לעצמה את התואר "החייה מבלזן" בזכות אכזריותה חסרת המעצורים במחנה הריכוז ברגן-בלזן.
העובדה כי הנוכחות הנשית בביצוע הזוועות הייתה נמוכה יחסית הצליחה לייצר תפישה שלפיה הייתה השואה, כמעט ללא עוררין, אירוע גברי בעיקרו. אבל מחקר חדש, שממצאיו פורסמו ב"ניו-יורק טיימס", חושף כי למרות אותה הנחה, היה חלקן של נשים גרמניות בהשמדת היהודים גדול באופן ניכר מכפי שאולי היה נדמה, לא רק כעדות פסיביות לזוועות או כמסייעות, אלא גם כמבצעות ישירות.
גופות במחנה ברגן-בלזן (צילום: AP)
עורכת המחקר, ההיסטוריונית האמריקנית ונדי לוור המתגוררת כיום במינכן, הציבה במרכז הבמה את פועלן באותה התקופה של אותן נשים גרמניות "מן היישוב", שעזבו מרצונן את השטחים שכבש הרייך השלישי במזרח, שם התבצעה רוב מלאכת השמדת העם היהודי - מתחילת יישום "הפתרון הסופי" ועד לכניעתה של גרמניה הנאצית ותום מלחמת העולם השנייה.
מחוץ למחנות, ביוזמה פרטית
"לומר שאלפי נשים היו מעורבות בכך תהיה קביעה אולי רכה מדי", אמרה לוור ל"ניו יורק טיימס" בראיון בירושלים. רובן אמנם לא הכתימו את ידיהן בדם, אבל אלו שכן בחרו לעשות זאת לא נתפשו גם בעיניהן באופן חריג, דווקא בשל כך שפעלו מחוץ למחנות הריכוז וביוזמתן שלהן. מומחים העריכו כי הזווית המגדרית שבה בחרה לוור לערוך את מחקרה הצליחה לשפוך אור חדש על השואה, ובמיוחד על הדרגים התחתונים של תעשיית הרצח הנאצית.
"בספרות העיקרית שעסקה בפושעים, קשה למצוא הרבה שמות של נשים", אמר דן מיכמן, ההיסטוריון הראשי של "יד ושם". לוור, בת 45, הציגה את מחקרה לראשונה במכון הבין-לאומי לחקר השואה ביד ושם, שעסק בעיקרו בניסיונה להבין את המניע של אותן הנשים לסייע באופן פעיל למעשי הטבח האכזריים. "הן אתגר קשה ביותר לראיית העולם שלנו, לכל מה שנחשב בעינינו להתנהגות נשית טבעית ורגילה", קבעה לוור. "אבל בסיכומו של דבר, המערכת הנאצית הצליחה ליצור היפוך מוחלט, כמעט בכל נושא".
לוור עבדה במשך שנים ארוכות במוזיאון השואה בוושינגטון, וכעת היא מרצה וחוקרת באוניברסיטת לודוויג-מקסימיליאנס במינכן. כבר ב-1990, עם התמוטטות מסך הברזל ופתיחת הארכיונים הסובייטיים שבמשך עשרות שנים נותרו סגורים, מיהרה לנסוע לאוקראינה. את מסעה היא החלה בעיר ז'יטומיר, שם מיקם ראש הס"ס היינריך הימלר את המטה ממנו פעל באוקראינה. היא הצליחה לאתר בארכיון במקום מסמכים נאציים מקוריים, שרופים מעט בקצוותיהם, והתקשתה להתעלם מהתדירות הרבה שבה נוכחה להבחין בשמות נשיים שהוזכרו ככאלה שפעלו באתרי ההשמדה השונים. נשים רבות אף שימשו עדות בחקירת פשעי הנאצים שנערכו במרוצת השנים בגרמניה המזרחית ובמערבית.
פרסום ראשון שעסק באותה תופעה יצא לאור ב-1992, בספר "גברים רגילים" שחיבר כריסטופר ר' בראונינג. בין היתר, העריך שם כי אלפי נשים גרמניות הצטרפו למאמצים לספח את השטחים שנכבשו במזרח אל תחומי הרייך השלישי, וסייעו במתן שירותים למיעוטים הגרמניים שהתגוררו שם. על שורות אותן הנשים נמנו אחיות, מורות ועובדות רווחה. המחסנים שבהם נשמר הרכוש שהוחרם מהיהודים נוהלו בידי נשים, ואלו מהן שהתגוררו במזרח גויסו לשמש מתורגמניות. אליהן, בסולם ההיררכי, הצטרפו רעיותיהן של בכירים אזוריים ואף מזכירותיהם.
אותם שטחים, שהיו בחלקם העיקרי כאלה שנכבשו מפולין, נראו עבור נשים גרמניות רבות בנות מעמד העובדים או חוואיות כהזדמנות אטרקטיבית במיוחד לנסות לקדם את עצמן, הסבירה לוור. על-פי נתוני המחקר שערכה, היה מספר הנשים ששימשו כשומרות בחנות הריכוז יותר מ-5,000 - לא פחות מ-10 אחוזים מכלל כוח האדם שם.
גולגלות התינוקות נופצו על הקיר. התנהגות נשית בשואה (צילום: AFP)
בספרו של בראונינג תועדו מעשיהם של אנשי גדוד המילואים המשטרתי מספר 101, שעיקר תפקידו היה בתגבור כוח האדם לשם חיסולה של יהדות פולין בתוך פחות משנה. באותו ההקשר, הוזכרה בספר רעייתו של אחד ממפקדי אותו גדוד, שהגיעה עמו לפולין בעודה הרה - שם, בזמן שמיליוני יהודים נשלחו אל תאי הגזים, בילתה עמו "ירח דבש" וצפתה בבעלה ואנשיו מבצעים את משימת "טיהור" הגטאות מיהודים.
למרות כל אותם דברים, הדגישה לוור כי אחוז הנשים שלקחו חלק באותם פשעים לא עלה על שני אחוזים מכלל מבצעי הטבח, אבל רבות אחרות מהן היו עדות לו או ששהו ממש בסמוך לאתרי ההשמדה. כמה עדויות אף תיארו סעודות חגיגיות שנערכו בפתח גיאיות ההריגה ברחבי אוקראינה, כשנשים גרמניות הגישו למבצעי הטבח כיבוד בהפסקות במלאכת ההשמדה, שלעתים ארכה ימים.
רצחה ילדים כדי "להוכיח את עצמה" מול הגברים
עוד מסופר בכתבת ה"ניו יורק טיימס" על ארנה פטרי, שהייתה רעייתו של קצין בס"ס שקבעה את ביתה באזור גליציה בפולין הכבושה. באותו המקום, ניהלה פטרי חווה שבה הועסקו עובדי כפייה. עם שוך הקרבות ולאחר שהועמדה לדין, הודתה ברצח לא פחות משישה ילדים יהודים בני שש עד 12, שבהם נתקלה באחד הימים שעשתה דרכה לביתה בכרכרה שלה.
באותה התקופה הייתה פטרי רק בת 25 ואם לשני ילדים רכים. היא הבחינה בילדים היהודים כשרצו עירומים, לאחר שככל הנראה הצליחו להימלט מרכבת שהייתה אמורה להוביל אותם אל מותם במחנה ההשמדה סוביבור. היא לקחה אותם לביתה, האכילה אותם, ומיד אחר כך הובילה אותם ליער - שם, בזה אחר זה, רצחה אותם ביריות.
לחוקריה סיפרה פטרי כי אחת הסיבות שהניעו אותה לטבוח באותם ילדים היה רצונה להוכיח את עצמה לפני הגברים. לאחר המלחמה היא הורשעה על מעשיה בגרמניה המזרחית, וריצתה שם מאסר עולם.
יוהנה אלבטר-צלה הגיעה לאוקראינה הכבושה כשהייתה בת 22, והייתה מזכירתו של אחד ממושלי המחוזות שם, וילהלם וסטרהייד. הניצולים זכרו אותה בעיקר בכינוי "הגברת חנה", זו שהייתה אחראית לריסוק ראשיהם של תינוקות רכים שהטיחה בקירות הגטו, וכשהשליכו ילדים יהודים אל מותם מחלון בית חולים מאולתר. עם שובה לגרמניה, עברה צלה "הסבה מקצועית" והפכה לעובדת רווחה, פעילה למען הנוער בעיר הולדתה ואף אימצה בן. באותו האזור שעליו פיקד המושל שבשליחותו עבדה, נספו כ-20 אלף יהודים. וסטרהייד עצמו ועוזריו הבכירים הועמדו לדין פעמיים בגרמניה המערבית, ובכל אותם מקרים הצליחו לחמוק מעונש, בשל סתירות בעדויות שנאספו נגדם במשך 20 שנים.
אחד הניצולים, משה מסר, חזה בעצמו בזוועות שביצעה צלה, ובשיחה בשנות ה-60 עם עורכי דינו, תיאר את מעשיה כ"סדיזם מסוג כזה שלא נתקלתי בו אף פעם בקרב נשים. אלו היו מראות שלא חזיתי בהם מעולם. את תמונתה מרוצצת את ראשיהם של התינוקות לא אשכח כל חיי".
לפנייה לכתב/ת 
