בדרך כלל כשאני עצוב אני פותח את האתר "זמרשת"
באינטרנט, בוחר שיר אחד מתוך 4,000 השירים שיש שם, מאזין, שר ונזכר ולפעמים בוכה. כמה צעירים, שלא נולדו כאשר שרנו חלק ניכר מן השירים האלה, התכנסו, עשו מעשה נעלה והם מצילים זמר בן מאה שנה מחיסול על ידי כוחות השחור של שירים שאני שומע לפעמים במונית כמו: "אני שם את ידי בתוך לבך" או "אהבה היא נדר שהופר".
קניוק. אתם זוכרים את השירים? אני כן (צילום: עופר עמרם)
אבל זה לא בא משמיים. הצעירים האלה עובדים קשה. לא מרוויחים מזה פרוטה כי תרבות בישראל נחשבת לזבל, ולאו דווקא אורגני. ביום שישי לפני שבועיים הלכתי למין אירוע, שהילדים המתוקים האלה שחבשו כובעי טמבל וגם רקדו אירגנו בצוותא.
האולם היה מלא. מאוד. ישבו שם כמה מאות אנשים מכל הגילים, אבל נכון, בעיקר כאלה שכבר אינם הולכים ברחוב הקודח בקיץ הארץ ישראלי עם קרחות על ראשיהם כי ככה זה בהוליווד. משני צדי הבימה היו תלויות יריעות עם מילות השירים. על הבימה ישבה אישה ששרה יפה וניגנה והצחיקה, ועוד אישה שפרטה במנדולינה, והאירוע הזה הוקדש לדויד זהבי שכתב זמירות מעולם ואל עולם שכבר איננו. שירים לא רק יפים אלא חכמים, מלאכי הארץ.
וישבנו שם ושרנו שלוש שעות שירים שהישראלי הממוצע היום לא היה מזהה חצי מהמילים שלהם. כמה מהצעירים היום יודעים מה זה ישושום? מה זה שורו? מה זה מלאו אסמינו בר? ועוד כהנה וכהנה. היה נעים. מרגש. הארגון היה למופת. באו כמה זמרים מקיבוץ נען שדויד זהבי היה חבר בו ושרו נפלא.
האתר "זמרשת" מכיל אלפי שירים וקל להתנתב שם, למצוא שמות שירים, מחברים, ביצועים ראשונים מאז שנים. החבורה עושה עבודת קודש במה שהיום מכונה בעיתונות "שירי פולק", שזה איננו מרק דלעת אלא פולק זה "עם" בגרמנית.
באנגלית אומרים "פו(ל)ק" כי מבליעים את ה"ל" ובעברית זה נקרא מוזיקה עממית שהיא לא רק שירים עממיים אלא שירים שכתבו מלחינים נפלאים, משוררים גדולים, כל מה שהיום הוא כמעט בלתי מצוי. כמה חבל על העברית שככה
חיללנו פה, שחלק כה ניכר מן השירים נשמע לרוב הישראלים כמו טורקית.
וכן. ישנה החבורה הזאת, "זמרשת " שהאל הטוב יברך אותם. יש לי עם מה לחיות. ולמות. לצעירים זאת פגישה
עם עולם קסום שנגזל מהם באמצעות הג'ונגל של עולם הסלבס והשחיקות של הרבה תוכניות טלוויזיה עם מעט מדי מילים יסודיות, כמה טונים של "מי יודע עיר לישטינה עיר לישטין אני יודע של ביאליק", שהיום איש אינו יודע איפה היא.
אני עבדם הנאמן של שירי ארץ ישראל שהיא ארצי לטוב ולרע, העושה אבקת כביסה רועשת, צועקת, צווחת, למה שפעם נקראה זימרה כדי שיהיה רייטינג. אני שמח שיש לנו את זמרשת, ואני מפציר בכולם: והתחברו נא לזמרשת ושמעו עברית ומוזיקה נהדרת, ויבוא שלום על ישראל וצדק לתרבות שירה, וזמרה שפרחה וקמלה לנגד עינינו הבוכיות.
● חדש ב-ynet: אפליקציית תרבות ל
אייפון ול
אנדרואיד
