לעשות סרט ביומיים זה לא פיקניק
אחרי שהתאוששו מחגיגות הניצחון, הצוותים הזוכים בפרויקט 48 שעות מספרים ל-ynet על האילתורים והתקריות המצחיקות וחושפים רגעים מלחיצים ומייאשים מאחורי הקלעים
"טופסת" - Top Less Productions (חביב הקהל)
"שאבנו הרבה מאוד מהסרטים של קוונטין טרנטינו, בעיקר בניסיון שלנו לצלם, כמוהו, אלימות באופן אסתטי", מספר יובל גרינפלד, אחד ממפיקי הסרט. "גם האחים כהן היוו לנו דוגמה, כשניסינו לבנות, כמוהם, מתח בין הדמויות באמצעות שתיקות ועימותים אפיים סביב נושאים שאינם בהכרח כאלה".
אחת הדמויות הראשיות בסרט היא פקיד שנדמה שנשלף מימי מפא"י, עם כוס התה הנצחית והמצוד אחר יריביו באיומים בטפסים. גילכם הממוצע הוא 25, מאיפה הגיע הרעיון?
"חלקנו עדיין משרתים בצבא קבע, ולמרות שאנחנו אמנים, את רוב היום אנו מעבירים בעבודה משרדית. רצינו להעביר מסר נגד הקיבעון הביורוקרטי בחברה. זו תמה שצריכה להתאים את עצמה לצרכי המציאות, ולא להיפך".
באילו קשיים נתקלתם במהלך הצילומים? הרי גם צוות מקצועי היה מסתבך בצילום סצינת מרדף ברחובות הצרים של פלורנטין.
"במהלך הצילום הזה כמעט קרה דבר שגרם לביטול הפרויקט. פתאום צץ שוטר ותיחקר אותנו, אחרי שמישהו דיווח למשטרה על 'אדם חמוש' שרודף אחרי בחורה צעירה - כלומר, דיווח על שני השחקנים שלנו. הסברנו למשטרה שמדובר רק במצית דמוי-אקדח, אבל זה עלול היה להסתיים אחרת לגמרי.
"היו גם קשיים אנושיים יותר. סיימנו את יום הצילומים הראשון בחמש בבוקר וישנו רק שעה אחת. כשהתעוררנו הרגשנו ייאוש של ממש, כמעט כאילו אנחנו בסוג של עונש. היו הרבה רגעי שפל, כשחששנו שלא נספיק לעמוד במסגרת הזמנים, ובסופו של דבר הגשנו את הסרט למנהלי התחרות רק שמונה שניות לפני תום הזמן שהוקצב לנו, ולכן נאלצו לוותר על הרבה תיקוני עריכה".
איך הסתדרתם זה עם זה במסגרת כל-כך צפופה?
"היה רגע אחד שבו באמת הזלתי דמעות, כשעמדו לפסול אותנו מהתחרות. אחד החוקים היה שבסרט חייב להופיע המשפט 'יש לי דוד שמסדר אנשים'. חשבנו לשנות אותו קצת, כי פעם עשינו משהו דומה בסרט אחר. רק בחצי הגמר התברר שזה אסור, וששוקלים ברצינות להעיף אותנו מהתחרות. בסוף הסתדרנו כי דירבנו אחד את השני, אבל זה היה מאוד מלחיץ".
הועלו הרבה טענות כי השופטים העניקו את המקום הראשון בתחרות לסרט "לא תדעו עוד צער" כיוון שהוא הופק על-ידי צוות מקצועי ובהשתתפות שחקנים מפורסמים.
"אנחנו מפרגנים לחלוטין לכל הסרטים בתחרות. זה טוב שהתמודדנו גם מול סרטים מקצועיים. כל עוד התחרות מנוהלת בצורה הוגנת ועם הזדמנות שווה, זה דבר שיכול רק להעלות משמעותית את איכות הסרטים. אי אפשר לתאר את השמחה וההערצה שלנו לכל מי שהצביע עבורנו. זו מחמאה שאנחנו עדיין לא מעכלים. עשינו הכל עבור הצופים, והתרגשנו מכל קול שקיבלנו. זה היה לנו כיף גדול".
"לא תדעו עוד צער" - Bad Monkey (הפרס הראשון)
"עשינו עבודה טובה בסופו של דבר כי למרות שמדובר בסרט קצר, עם מסגרת זמנים צפופה, תיכננו מראש את כל מה שהיינו יכולים", מספרת סיגל אבין, הבמאית ואחת התסריטאיות. "החלטנו לצלם הכל בבאר טוביה, שם גרה המפיקה שלנו. זה היה מאוד נוח, כי כל הלוקיישנים היו זמינים ונגישים עבורנו במקום אחד מרוכז".
"השלב הכי קשה היה בכתיבת התסריט. ביום הראשון התכנסו יחד בחדר סגור כדי לכתוב אותו, וזה בהחלט לא בא בקלות. קושי נוסף היה להשיג שחקן שיגלם את דמות החייל. למרות שהיתה לנו רשימה של שחקנים בסטנד-ביי, התברר שאף אחד מהם לא זמין או יכול לשחק את הדמות. התקשרנו לסטודיו של יורם לוינשטיין וקיבלנו מספרי טלפון של שחקנים בגילאים המתאימים - וכמובן - הראשון לא היה פנוי, השני עסוק, השלישי לא ענה וכו'.
"בסוף השגנו את תום אבני. לא עבדתי איתו קודם לכן, והוא התגלה לי כשחקן מדהים. הוא זה שאילתר בצילומים את החזרה על המשפט 'יש לי דוד שמסדר אנשים' וחזר עליו בצורת שיר, באופן כמו-מעוות, שמניע את העלילה בכיוון כל-כך נכון".
כשניגשתם לתחרות ידעתם שלא כל המתחרים מולכם נהנים מהניסיון ומהתקציב שלכם. הייתה לכם תחושה שתגיעו לאחד המקומות הראשונים?
"חוקי התחרות לא הגבילו את ההשתתפות בה לאף אחד, וזה היופי שבה - שההגבלה היחידה היא מסגרת הזמן המוקצבת. זה לא משנה אם אתה מפיק מקצועי או לא. גם ילדון בן 18 שצילם סרטון בפלאפון שלו יכול להתגלות ככישרון מדהים שהעולם טרם ראה כמותו, ולעומתו, נבחרת בימוי, שחקנים והפקה 'אול-סטארית', לא מבטיחה בהכרח ניצחון בתחרות. בכל העולם התחרויות האלה נערכות גם בהשתתפות של צוותים מקצועיים, ואין סיבה שהתחרות בארץ תהיה שונה".
לפנייה לכתב/ת 
