אני מסתכלת על תמונה של בנימין נתניהו. הוא חנוט בחליפה בצבע כחול עכור, כרסו מתפקעת וכפתורי חולצתו המעומלנת מאיימים להוציא לי את העין. לצדו בתמונה עומדת
שרה נתניהו, עטופה כהרגלה בוילון ויסקוזה כתום, חושפת שיניים שהולבנו ברישול. אני תוהה מיהו אותו ספר הצבאי שמחמצן אותה ברישול ואקראיות. תגידי לנו, שרה, כדי שיום אחד, כשהניינטיז יחזרו, נדע למי לא ללכת.
לאחר שאני מתבוננת ומתחלחלת מבני הזוג נתניהו, ראשי מרחף למחוזות אחרים, זרים ואלגנטיים הרבה יותר. אני מתענגת על דמותה הבוטחת וההדורה של מישל אובמה בטקס ההשבעה של בעלה, לבושה בשמלה בצבע למון-גראס בעיצובה של המעצבת הקובנית איזבל טולדו. אני נהנית גם להיזכר בשלל המחלפות הססגוניות של אשת נשיא צרפת קרלה ברוני, עטויה בנעלי בלרינה שטוחות, למען לא תעבור קומתה את קומת בעלה הגמדמד.
אני מנסה להנחית את מחשבותיי על הקרקע ולהתקרב למציאות ולנגד עיני קופצות משקפי השמש העגולים של ציפי לבני, ומטפחות המשי שנהגה לכרוך באלגנטיות סביב צווארה, כמו הייתה נופשת ביאכטה המפוארת “Shalom Olami 5”. אבל בינינו - יותר משהייתי רוצה שלום עולמי (ולא, אני לא מדברת על היאכטה), ושייפסק הרעב באפריקה ושכל בעלי החיים במפרץ מקסיקו יעברו מקלחת הגונה ויורידו את שאריות הנפט מפרוותם, הייתי רוצה שיהיה מנהיג בישראל.
אני שואפת שיהיה זה מנהיג ראוי, כזה שישמש לי דוגמא, ושיהיה לי מודל לחיקוי. ואני לא מדברת על ראשי ממשלה ושרים בעלי ערכים והגינות. לא תודה, ליברמן. אני מדברת על מישהו או מישהי שיהיו כוהני אופנה אמיתיים, שיכתיבו טרנדים, שיקדמו מעצבים מקומיים, שכל צילום מטושטש שלהם בפנאי פלוס יהווה מקור השראה לסטיילינג, ושקסטרו יתחננו שהם יעצבו להם קולקציה.
בקיצור - מנהיגים אופנתיים אמיתיים, מקצוענים עם חזון, סטייליסט צמוד ואופק פאשינסטי. אני מאמינה בחינוך מעורר השראה, אני מאמינה בהנהגה טובה ובמודלים לחיקוי, ואני גם יודעת שהכול מתחיל מלמעלה. אבל בינתיים, עם איך שאנחנו והמדינה הזו נראית, לא פלא שהגברת הראשונה של ישראלית מהדסת בכפכפים, ולא, לא באחד הזוגות הנחשקים של המותג הצרפתי המתקמבק סלין.
אז נכון, יש לנו את דורית בר אור וכאמור את ציפי לבני בתפקיד הוואן-היט-וואנד. הבעיה עם שתיהן הוא שהן אליטיסטיות מידי בשביל הציבור הישראלי, שלדעתי רובו מתבלבל ולא מבין ששיק זה הקטגוריה הטובה ושוק זאת הרעה בפנאי פלוס. כך או כך, שתי אלו פשוט לא מספיקות. אני רוצה דיטה פון טיז, אני רוצה סיינה מילר, אני רוצה קתרין בבה.
אני רוצה להסתכל ולהגיד: "הממ.. כזה אני רוצה!". אני רוצה עקביות ולא הברקות חד פעמיות, אני רוצה גלאם במכולת, אני רוצה להרגיש שיש לי למה לשאוף, שיש לי לאן להתקדם ושאני לא צריכה לעבור בנתב”ג בשביל להרגיש את התחושות האלו. אני מותשת מייאוש ואכזבות. בתקופה זו של נמנום כלכלי ופיטורים המוניים, יש תפקיד אחד, פנוי ונחשק, שמחכה שמישהי אמביציוזית תסתער עליו ותעשה לנו נעים בעיניים.
מחכה בינתיים על הספה להשראה מנהיגותית. ג'וליה פרמנטו
על ג'וליה: שמלה פרחונית - אנה קיי (פרישמן 75, תל אביב), ג'קט וכובע - המחתרת (אלמונית 5, תל אביב), חגורה - אובססיה (גאולה 45, תל אביב)
צילום: רחל נריה כהן
סטיילינג: נעה נוז'יק
שיער: אלינה אלחזוב למישל מרסייה קולג'
איפור: שרית גור לעדה לזורגן
רוצים עוד? לכל הטורים של ג'וליה
