יש לי ציפור קטנה בלב

קובץ שיריו החדש של המשורר ארז ביטון, "תימביסרת ציפור מרוקאית" (שלפי המסורת באה ממרחקים ובשורות בפיה) המאגד שירים חדשים ושירים שנכתבו בשלושים השנים האחרונות, נפתח במכתם: "הוא הולך בשקט/ אומרים, הוא בוודאי מחבר שיר/הם לא אומרים/ אולי דמיו שותתים בפנים". זה דם ליבו שהוא מביא בפנינו.

ביטון. מביא את דם ליבו (צילום: רחל ביטון)

ביטון, החלוץ הראשון לזעקת השבר התרבותי של עדות המזרח, זעק וזועק את השבר הנפער. יוצאי עדות המזרח חשו אולי באופן קשה יותר את השבר במשפחה הפטריאכלית לעומת המשפחות של ניצולי השואה, שממילא הגיעו לארץ, והן כבר מרוסקות, ותפקידי הורים-ילדים נתחלפו בהן זה לא כבר.

כך או כך, הארץ, מושא כמיהתו של היהודי באלפיים שנות גלות, הסבה מפח נפש ואכזבה מרה לאלה וגם לאלה. בכמיהתו להתערות היה מוכן ביטון לסגל לעצמו את התרבות החדשה ואת מנהגי מבשריה, שהיו בסופו של דבר לצנינים בעיניו, בהתפכחות:

"אני אני/ שהרחקתי עצמי הרחק אל תוך לבי כשהכל היו ישנים/ הייתי משנן הרחק אל תוך לבי/ מיסות קטנות של בך/ ביהודית מרוקאית". (מתוך "דברי רקע ראשונים" עמ' 45).

בשיר אחר הוא אומר: "כשאנשים ברוול פונים אלי/ אני שולף את השפה/ מלים נקיות./ כן אדוני, בבקשה אדוני, עברית מעודכנת מאוד" (מתוך "שיר קניה בדיזנגוף" עמ' 52). בשיר הוא מספר כי קנה חנות בדיזנגוף (באופן מטאפורי כמובן) "כדי להכות שורש/ כדי לקנות שורש/ כדי למצוא מקום ברוול", הלא הוא מעוז התרבות השלטת וסמלה.

נשים בטעם תות שדה ושקספיר

השימוש החוזר בתבנית "כדי" מדגישה את כמיהתו הרבה ועם זאת את האבסורד שבה. 

"מה אתם רוצים ממני./ טעם ערק וריח זעפרן צורב / אני כבר לא אותו הילד, / ... עכשיו חברים, אני לומד לאכול גלידה מבדולח/ מאוטו שמשמיע קולות של ציפורים. / בערב, אני לומד לפתוח דלתות בתיבות נגינה עתיקות. עכשיו, / נשים בטעם תות- שדה/ מלמדות אותי להריח כריכות שקספיר/ מן המאה השבע עשרה / מלמדות אותי לשחק בחתול סיאמי / בתוך סלון ירוק / חברים.", אבל כל זאת לא לפני שהם מנסים להפשיטו מכל אוצרות תרבותו, ואפילו לגזול ממנו את הזכות הבסיסית להביע רגשות צער כמו אנחה ובכי.

כמה כאב ואירוניה עצמית מרה יש בשירים הללו. הלב יוצא אל האיש הצעיר הפצוע בגוף ובנפש והמבקש בכל מאודו לקבל הכרה ולגיטימציה, ולהתערות במה שנדמה לו שהם פניה היפים של ארץ ישראל גם במחיר ההתנכרות לעצמו, ונדחה.

כשבאה ההתפכחות הוא מבין שלא היתה זו אלא בועה שהתנפצה, ומתוכה עולים פניה המכוערים של החברה שאליה ביקש להשתייך. פנים ובהם סולם ערכים כוזב ומנהגים מזויפים. ואולם, ההתפכחות אינה מביאה עמה מזור אלא היא משליכה אותו בין שני הכוחות המתנגשים שבתוכו: זה שזנח וזה שביקש לאמץ.

ביטון איננו היחיד שבתמימותו נטה להאמין כי ניתן לחדור את החומה של התרבות והחברה החדשה, כמוהו היה גם אברהם המכונה "השחור משחור" משכונת ילדותו בלוד, שהיה רם ונישא מעל כולם (בגובה בלבד) ולא דיבר עם איש, וממילא גם לא אמר שלום, כי ליבו נהה לשעשועים אחרי האשכנזיה (האשכנזיה מייצגת את התרבות השלטת).

התאבדותו של הלה מסמלת את מות האשליה וההתפכחות הכואבת מן החלום. כמוהם אף שכנם אהרון הכהן, שראה בלבנוניותו לגיטימציה להשתייכות.

ביטון מצליח לשקף נאמנה רבים ממייצגיה הבולטים של שדרת ילדותו, שיש בה עצב ושמחה, צער וחדווה, ובעיקר תמימות. ביצירתו הוא מקים גלעד מיוחד ומכמיר לב, גם להוריו שלהם הוא מקדיש שירים רבים, ומן המרגשים שבהם.

ביטוי נאמן הוא נותן גם לתופעת ה"פוסט טראומה" שמאז האינתיפאדה חדרה לתודעה הישראלית ולשיח הציבורי, על הפחדים והסיוטים הליליים העולים מהתת מודע ומציפים. "אנחנו השומרים הנצחיים / הזכרון פוקד אותנו כמו חבר רע".

אין "תימביסרת" מסמך תיעודי כואב ומרגש בלבד, הוא גם חגיגה קולינרית של ניחוחות ושל צבעים, של ריגוש ושל שיכרון חושים - התפעמות יוצאת דופן שאינה יכולה שלא לסחוף את הקורא.

פיכח מרוב הפיכחים

הספר מכיל מגוון של דמויות ססגוניות, ותיאורים מפעימים ומעוררי אמפתיה והזדהות, שהלב גם נכמר וגם מתרונן עימם, גם צולל למעמקי הצער וגם מתרומם לגבהים של חדווה ותשוקה נעלה לאחוז ביופי הזה, שביטון, בעיוורונו, הוא השופר האולטימטיבי שלו, והוא המחבר את הקוראים לאותו קרשצ'נדו מתפרץ או למוזיקה החרישית הבוקעת מכל תו ותו.

הוא גם המאפשר לנו להיפתח לאותו אור, ולאותה נהרה מופלאה של בראשית ושל אחרית, ואל בדידותו של האדם ואל מצוקותיו הארוגים בידיו המיומנות של ביטון, ביופי זך, המעלה את הכאב לזיכוך אמנותי.

תימביסרת שלו, ציפור נפשו הקסומה, עתירת האימאז'ים, והמטאפורות המרתקות, והשימוש בהרמזים מן המקורות - תורמים ליופי הזה ולרבדיו העמוקים, כאותו אמן וירטואוזי שיש בו היכולת להוציא מן הכלי המוזיקלי את תחושת הרחף המטאפיסית ולהעניקו למאזין.

ארז ביטון, שאבן החכמים נגעה בו בלידתו, פיכח יותר ממרבית הפיכחים שבנינו, ויודע להתבונן פנימה לתוך עצמו ולתוך זולתו, התבוננות חומלת או מבקרת, מפויסת או כעוסה, אבל בעיקר כנה, עם עצמו ועם האחר.

על "תימביסרת ציפור מרוקאית", מאת ארז ביטון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 94 עמ'