ט' באב: כפייה דתית? בורות חילונית!

על-פי חוק, מסעדות בישראל חייבות להיסגר בתשעה באב. על פניו, מדובר בכפייה דתית המצטרפת לאי-הפעלת התחבורה הציבורית בשבת, חוסר האפשרות לנישואין אזרחיים ועוד. אך האם זהו אכן מקרה של כפייה דתית, או שמא מדובר בתפישה שגויה שלנו, החילונים?

האירועים שקרו, על-פי המסורת, בתשעה באב הם: חורבן שני בתי-המקדש - כשכל חורבן סימן גם גלות של העם היהודי שיישב בארץ ישראל; הגזירה על עם ישראל במדבר שלא ייכנסו לארץ 40 שנה, בעקבות חטא המרגלים; נפלה ביתר בתקופת מרד בר-כוכבא; נציב רומא ביהודה, טורנוסרופוס, חרש ("שיטח") את ירושלים; ובוצע גירוש יהודי ספרד.

כל האירועים המצוינים בתשעה באב, אם כן, הם אירועים קשים ביותר לעם היהודי מבחינה לאומית. ונכון, לחלקם יש אף משמעות דתית. בתקופת הגלות, מפאת היעדר מדינה, לא היתה יכולה להתפתח מסורת של טקס ממלכתי לציון החורבן ונקבעו מנהגי אבלות המבוצעים על-ידי פרטים. בימינו, מנהגים החלים על הפרט נתפשים כחלק מהדת, ואילו טקסים ממלכתיים נתפשים כדרך לציון אירועים לאומיים. זוהי אחת הסיבות לכך שרוב האנשים המציינים כיום את תשעה באב הם דתיים או מסורתיים.

היסטוריה מחולקת

הציונות ביקשה בתחילת דרכה לבסס דמות של יהודי חזק וזקוף קומה. לשם כך התבצעה האדרה לתנ"ך, אשר בתקופתו היתה לעם ישראל עצמאות בארצו. האדרה זו שירתה גם את הצדקת ההתיישבות בארץ, לאור הקשר ההיסטורי של העם לארץ המשתקף מן התנ"ך. אלא שתוצאת לוואי של האדרת התנ"ך היתה ניתוק מהמקורות ומההיסטוריה היהודיים מהתקופה שלאחר חתימתו.

עד היום לא מלמדים במערכת החינוך הממלכתית אף מקור יהודי שנכתב אחרי התנ"ך ולפני ביאליק (למעט שירת ימי הביניים בלימודי ספרות), וכן בלימודי ההיסטוריה של עם ישראל ישנו "חור" לגבי התקופה שבין היציאה לגלות והרצל. לכן, לחילוניים רבים ישנה תפישה לא רציפה של ההיסטוריה היהודית: ישנה ההיסטוריה העתיקה של התנ"ך וישנה הציונות.

אם כן, עבור הציבור החילוני, האירועים המצוינים בתשעה באב קרו ב"גלגול הקודם" של העם, ולא בשלב מוקדם מתוך רצף מתמשך. זוהי סיבה נוספת לכך שכמעט רק דתיים רואים חשיבות בציון תשעה באב, שכן רק הם לומדים היסטוריה והגות יהודיים מתקופת הגלות, ובכך שומרים על רצף תודעתי.

כך קורה, שמועדי זיכרון עתיקים נתפשים על-ידי חילוניים רבים באופן אוטומטי כ"דתיים", בעוד שמועדים מהתקופה המודרנית, כגון יום השואה, נתפשים כ"לאומיים". למעשה, תשעה באב (כמו גם חנוכה ופורים), קרוב מבחינה רעיונית ליום העצמאות או ליום השואה הרבה יותר מאשר לחגים כמו פסח או סוכות. זאת מפני היותו מועד שנקבע על-ידי מנהיגי הקהילה לשם ציון אירועים ואין עליו ציווי בתורה.

הבורות

אף אחד לא צריך לכפות על הציבור החילוני סגירת מסעדות ביום השואה. השואה קרובה אלינו מספיק כדי לא להיתפש כאסון של העבר הרחוק או כאסון "דתי". מנחם בגין הציע בזמנו לקבוע את יום השואה ב-ט' באב, בנוסף לשאר האסונות הכבדים שידע העם היהודי. אולם, בן-גוריון החליט על יום פרוץ מרד גטו ורשה, אשר סימל עבורו

את הגבורה היהודית בהתגלמותה (אם כי בהסטה של כשבועיים, כיוון שהמרד פרץ בחג ראשון של פסח).

לולא הבורות בכל הנוגע לחורבן בתי המקדש - ולהשלכות הלאומיות הקשות שהיו לכך על העם היהודי - סגירת מסעדות בתשעה באב לא היתה נתפשת ככפייה דתית. זהו חלק מעברו הכואב של העם שלנו. תחושת הכפייה הדתית שאופפת את תשעה באב צריכה לעורר בציבור שלנו חשבון נפש לגבי מידת ידיעתו את עברו.

דווקא משום שחילונים רבים הינם בעלי השכלה כללית רחבה, כה חבל שרק מעטים מהם בקיאים במקורות ובהיסטוריה היהודיים. נראה כי דבריו של יעקב חזן, ממנהיגי מפ"ם, עדיין רלוונטיים: "רצינו לגדל דור של אפיקורסים, וגידלנו דור של עמי ארצות".

• נועם טלמור הינו סטודנט לחינוך ולפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון. הוא חילוני, בוגר מדרשת "עין-פרת".