הקיץ האחרון? ניסו לחזור לטורקיה, ולכן יגורשו

בני משפחת אוזמן אף פעם לא הרגישו שלגמרי מקבלים אותם כאן, וב-2007 - אחרי שנים של מאבקים מתישים ברשויות ההגירה - שבו למולדתם של ההורים, אליז ואיסמאעיל. אבל שם, עם שני ילדים שהישראליות ניבטת מעיניהם, הרגישו זרים עוד יותר. "בטורקיה אף אחד מהילדים לא רצה לשחק איתי. שאלתי למה אסור לי לשחק איתם, והם אמרו לי שזה בגלל שבאתי מישראל", מספר ברק אוזמן בן ה-13, היום שוב תושב תל-אביב. אבל לכמה זמן הוא כאן? גם הוא יודע שאיש אינו יכול להבטיח.

• הכתבה הראשונה בסדרה: ההורים יגורשו כדי שהבת תישאר
  

הממשלה צפויה לקבל בקרוב הכרעה בנוגע לילדי העובדים הזרים, ותחליט כנראה להשאיר בארץ - יחד עם הוריהם - את הרוב הגדול של 1,200 הילדים האלה, שחיים כאן ללא אשרת שהייה חוקית (אלא אם שר הפנים ימנע זאת ברגע האחרון). הקריטריונים כבר נקבעו בהמלצות הוועדה הבין-משרדית שהוקמה לצורך העניין, והממשלה החלה בדיונים, אלא שהילדים למשפחת אוזמן אינם עונים על התקנים המסתמנים, משום שהם אינם שוהים בישראל חמש שנים ברציפות.

סוזי וברק מחכים לאח, אבא בכלא. "אולי היום יגרשו?" (צילום: עופר עמרם)

אליז, אמם של ברק ואחותו סוזי (סינם) בת ה-15, הגיעה ארצה לפני 23 שנה, כשהייתה בת 17. היום, מספרים השלושה, הם רואים בישראל את ביתם היחידי. "אחרי חצי שנה, זה כבר היה יותר מדי בשבילנו", נזכר ברק בניסיון להשתקע מחדש בטורקיה. "לא יכולנו לסבול את זה, ורצינו לחזור הביתה", מוסיפה אחותו. "לא הכרנו אף אחד, לא דיברנו בשפה שלהם, ולא היינו מחוברים לתרבות. החיים שלנו כאן, החלומות שלנו כאן, ולא יכולנו לוותר עליהם".

בצר לה, ניסתה אליז לפנות אל הקונסוליה הישראלית כדי לשוב ארצה כחוק, אבל שם, היא טוענת, "אפילו לא הסתכלו לי

בפרצוף. ניסיתי להסביר להם שאין לנו שום קשר לטורקיה יותר, ושהשורשים שלי ושל הילדים בארץ, אבל זה לא עניין אותם". בלית ברירה, הסתננה המשפחה חזרה לישראל דרך הגבול המצרי, ושבה להתגורר בתל-אביב. אליז ואיסמאעיל מצאו דירה סמוך למקום מגוריהם הישן, והילדים חזרו לבית הספר שבו למדו.

"גם כאן יש ילדים שצוחקים עלינו ואומרים לנו שאנחנו לא שייכים, אבל זה הרבה פחות גרוע ממה שקורה שם", נזכרת סוזי. "בטורקיה היינו ממש מנודים, ולפחות כאן בבית הספר אנחנו נמצאים עם עוד ילדים ישראלים שהגיעו מכל מיני מדינות, ומרגישים כמו משפחה אחת גדולה".

להתעורר כל בוקר, ולפחד על אמא

כאן, בתחושה מעורבת של דחייה וקבלה גם יחד, הנער לבית אוזמן מרשה לעצמו לרקום חלומות על לימודי משפטים, וטיפול כעורך דין במקרים דומים לשלו. "כשאני הולך ברחוב, אני מפחד בכל פעם שאני רואה שוטרים, וחושב מה יקרה אם הם ידברו איתי וישאלו אותי מאיפה אני. אולי הם לא יתנו לי לחזור הביתה? כשאהיה גדול, אני רוצה לעזור לילדים אחרים, שלא יצטרכו לגדול עם פחד כזה בעצמם".

אחותו סוזי מנסה ליישם את הערכים שספגה בבית הספר. "בשיעורי דמוקרטיה והיסטוריה לימדו אותנו שכל בני האדם שווים. אני רוצה להרגיש את השיוויון הזה גם בחיים שלי, גם מהרשויות. אני רוצה שהם יבינו שאנחנו ילדים שמכירים רק

את ישראל ואוהבים אותה. אנחנו לא יכולים יותר לחיות עם הפחד הזה כל יום. עכשיו, כשאומרים לי שוב שאני מועמדת לגירוש, אני מפחדת וכועסת. אני רוצה לדעת אם אחד האנשים במשרד הפנים הוא אבא לילדים. אני רוצה שהוא יחשוב איך זה מרגיש לילדים להתעורר כל בוקר בפחד במיטה, ולחשוב שאולי היום יגרשו אותנו".

היא מדגישה שהחשש עבור עצמה רחוק מלהיות הפחד הגדול ביותר. "בכל בוקר כשאני קמה מהמיטה, אני גם פוחדת שאבא או אימא שלי לא יחזרו הביתה יותר, כי יתפסו ויגרשו אותם". תסריט הבלהות של שני האחים התממש ביום חמישי שעבר, כשהאב איסמאעיל היה מעורב בדרכו חזרה הביתה מהעבודה בתאונת דרכים קלה. השוטרים שהגיעו למקום גילו כי הוא שוהה בארץ בניגוד לחוק, ועצרו אותו. מאז הוא יושב בכלא גבעון ברמלה, ומחכה לדיון בעניינו.

אם המשפחה, אליז, נמצאת בחודש השמיני להריונה, ונושאת ברחמה ילד שלישי. "אין לי מושג מה אני יכולה לעשות, אין מי

שיוכל לעזור לי בלידה או אחריה, ואין לי מושג אם איסמאעיל יוכל בכלל לבוא לברית, שמתוכננת מראש. זו הפעם הראשונה שאני והילדים נמצאים בלעדיו במשך יותר מיום אחד".

עד לסטאז', כאן או במקום אחר, כל שנותר לברק הצעיר הוא להתחנן בפני מקבלי ההחלטות - ולקוות. "הם חייבים להבין שהעתיד שלנו והחלומות שלנו תלויים עכשיו במילה אחת שלהם. שאנחנו בידיים שלהם, ושההחלטה שהם יקבלו תשפיע על כל מהלך החיים שלנו ועל האפשרות שלנו להגשים את החלומות כאן. אם לא, ניתלש למקום אחר, שאנחנו בכלל לא מרגישים חלק ממנו".