"אמא, כמה אפשר לראות טלוויזיה?"

היום השיעמום הגיע לכאלה שיאים, שהוא אפילו הצליח לעקוף את נסיקת הטמפרטורות ולהותיר מאחור את מדדי הלחות שנרשמו בתל-אביב בשעת צהריים מאוחרת.

כאשר חזרתי הביתה, מצאתי על הספה את בכורי כשהוא נושף את ייאושו אל תוך חצוצרת המונדיאל שקיבל מחברים שחזרו מדרום אפריקה (ומי שלא שמע בטלה מסתלסלת מתוך וובוזלה, לא שמע רעשי חופש גדול מעודו). שאלה למצבו שחררה ממנו את המשפט שלאורך שנת הלימודים כולה התאוויתי לחבוק באפרכסת האוזן: "כמה כבר אפשר לראות טלוויזיה, כמה? משעמם לי. מה אפשר כבר לעשות?" הסתרתי חיוך והצעתי כמובן את ההצעות הרגילות:

אני: אפשר לקרוא.

הוא: אה, ברור. לא חשבתי שתגידי אחרת. אצלך בכל פעם שצריך לעשות משהו זה לקרוא. טוב, בסדר, אני אגמור את הפירמידה האדומה, למרות שהוא הרבה פחות סוחף מפרסי ג'קסון. אבל מה אני יכול לעשות עכשיו?

תרגום בגוף הסרט: הוא נהנה לקרוא, אבל רק מה שמצליח לסחוף אותו מהרגע הראשון. את הסיפורים שמעניינים אותו – בדרך כלל המדובר בכל ספר שיצא בסדרת פרסי ג'קסון (אנחנו מחכים בהקפצת רגליים לכרך הבא בסדרה) – הוא לוגם בשלוקים גדולים כאילו היה פחית צוננת של משקה קל. כל המקרים האחרים נידונים לכשלון ולא יעזרו התחנונים. אם אין קליק מיידי תוך כדי רפרוף על הכריכה האחורית, הספרים מוצאים עצמם נמסרים או מוחזרים לספריית בית הספר.

אני: אפשר לרדת למטה עם גוגל.

הוא: עזבי, היא לא צריכה. ירדתי איתה בצהריים.

אני: אפשר לשחק פוקר.

הוא: כן, אבל את לא יודעת פוקר ולירי במחנה של הצופים. איך אני יכול לשחק פוקר? עם עצמי?

תרגום בגוף הסרט: "אול-אין" שלי. אחותו הצעירה, שיצאה למחנה קיץ בן שלושה ימים, חסרה לו כמו כפפות עור לשוער עוד בטרם נמחקו משעון החול המתקתק (בקיץ הוא גם מתקתק) פחות מ-24 שעות.

אני: אז אתה מתגעגע?

הוא: ללירי? כן, קצת.

אני: אפשר לנסוע לבקר אותה.

הוא: באמת? אבל היא חוזרת עוד יומיים. מה כבר אפשר לעשות עד אז?

תרגום בגוף הסרט: הוא ממש מתגעגע. כשהיא תחזור, צפויים לנו לפחות שלושה ימים של טורניר פוקר ממושך נטול מריבות על שלטים, מסכים, עכברים ושאר מריעין בישין.

סב-טקסט: כן. הילדים שלי משחקים פוקר. כן. אני יודעת שזה יכול להישמע מאוד מאוד פרוע, אבל אם משילים מעל הסצינה את מלבושי ההימורים ומתנתקים מאווירת הלאס-וגאס שלא קיימת אצל הילדים אלא רק אצלנו בראש – הרי שפוקר הוא משחק קלפים מהנה, אולי אחד ממשחקי הקלפים המהנים ביותר. באמצעות משחק הפוקר מפתחים את יכולת המחשבה והתגובה, שלא לומר את היכולת לשלוט במימיקות וברגשות - תכונות בהחלט נחוצות לכל מתמודדי הריאליטי העתידיים.

בדמי החופש שלהם, בחרו השניים לקנות ערכת פוקר שמכילה ז'יטונים וקלפים והם משחקים באמצעותה שעות ארוכות, בדיוק כמו שמשחקים מונופול עם שטרות. והרי המונופול, שגם הוא חווה עדנה בימינו, נתפס ככלי חיוני להנחלת חינוך פיננסי, אז למה הפוקר לא? וזאת בטרם הזכרנו את המוטיב הפיננסי הגלום כאן, שיקסום לאמא הפולנייה: הפוקר הוא משחק שמתקיימים בו אליפויות עולם והפרסים המשולמים לזוכים רווחיים בהחלט.

אני: אז לא פוקר, ולא למטה עם הכלבה ולא לקרוא ספר. בבריכה כבר היית היום. מה עם לאפות איתי משהו?

הוא: אמא, שכחת שעברתי לתזונה של ספורטאים? אני חייב להצליח במבחנים לנבחרת השחייה. עזבי אותך ממתוקים. אני צריך לאכול פחמימות מורכבות.

תרגום בגוף הסרט: בגילו בקושי ידעתי מה זה פחמימות. ומורכבות היו רק הנוסחאות בחשבון. בהזדמנות זו, תודה רבה למועדון השחייה של מכבי תל-אביב שמסייע לנו לא רק להתנתק לפחות ארבע פעמים בשבוע מהפארם וויל לטובת אימוני השחייה, אלא גם מלמד את הדור הבא את עקרונות הדיאטה הנכונה. ודיאטה, זו ההזדמנות להזכיר, היא המילה היוונית ל"אורח חיים".

אני: אז אולי תתכנן איתי את החופש שלנו בקיבוץ גשר, באוגוסט? מה אתה רוצה לעשות מסביב לכנרת?

הוא: אמא, אני לא שואל אותך מה לעשות כאני אהיה משועמם בעוד שבועיים וחצי. אני שואל אותך מה לעשות כשאני משועמם עכשיו (קבלו לונג שוט: תנוחת הישיבה הזקופה שלו על הספה התחלפה במנח ספגטי, והוא שחרר אל התקרה את המבט הכי משועמם שראיתי בחיים שלי).

הוא: את יודעת מה? אני חושב שדווקא כשהיינו בשבוע שעבר בתערוכת הרובוטים במוזיאון המדע לא היה לי משעמם. לא רק בגלל שנסענו עד חיפה, אלא גם בגלל שזאת הייתה תערוכה שמפעילה אותך ואפשר לגעת ולהזיז, ולא רק לעמוד ולצפות. נמרוד אמר שיש תערוכה דומה במוזיאון ארץ ישראל. משהו על מכונות זזות.

אני: ריקוד המכונה?

הוא: כן, משהו כזה. אולי נלך?

תרגום בגוף הסרט: אם חשבתי בעבר להוביל מאבק לקיצור החופש הגדול, עכשיו אני משוכנעת שחייבים להאריך אותו עוד ועוד, לפחות כך הילדים מבקשים מיוזמתם המוחלטת להחליף את הבהייה העקרה במסכים המרצדים בביקורים שוטפים במוזיאון.

או שזה רק בגלל משהו ששכחתי לציין בהתחלה: בדיוק היום התקלקל לנו המזגן ואנחנו מחכים שיבוא מחר הטכנאי. מי יודע, אולי כשהטמפרטורות בבית יחזרו להיות שפויות, הוא יחזור לגלות עניין בהתרחשות המצומצמת בין כתליו.

• ענת לב-אדלר, עיתונאית ועורכת, מחברת סדרת ספרי המתנה בהוצאת "ידיעות ספרים": "סודות של משפחות מאושרות", "סוד השפע", "סודות של אמהות עובדות" ועוד.