| |
תגובה לא ראויה
בשבוע שבו טור דעה זה חוגג שלוש שנים, נפתח דיון נרחב על תופעת הטוקבקים. אבי רט מצר על כך שהשיח ההדדי נעדר מן התגובות, בעיקר בשל ההשתלחויות הלא-ענייניות והאלימות
שני דברים הקשורים לאתר ולמדור הזה מתרחשים השבוע: האחד, זו העובדה שהשבוע בדיוק ימלאו שלוש שנים לטור הזה במדור היהדות ב-ynet,
מה שמצריך אותי לעצור לרגע של מחשבה, סיכום וחשבון נפש. והדבר השני זה הדיון שהתנהל כאן בימים האחרונים בסוגיית האינטרנט בכלל ותרבות הטוקבקים
בפרט.
ברמה העקרונית, הרבה ברכה יש באינטרנט שהפך להיות מקור ומאגר אדיר ועצום של מידע, יכולות, אפשרויות, זמינות, דעות, ומה לא. אין כמעט היום אפשרות לאדם המודרני, בן תרבות המערב, לנהל את חייו בלי האינטרנט. מעבודת דוקטורט ועד הזמנת פיצה, מתוצאות ספורט ב-NBA ועד מזג האוויר בזימבבואה. הכל מכל בכל.
אין צורך להרחיב על מקומו וחשיבותו של האינטרנט ככלי עבודה, השכלה ובידור. מעצם בניית האינטרנט ככלי תקשורתי המתפקד על הפלטפורמה הטכנולוגית הזו - יכול כל אדם להיכנס כאורח פאסיבי או אקטיבי, לשאול, להגיב, ולומר את דברו באופן אנונימי.
יש באנונימיות הזו ברכה מסוימת. היא מאפשרת לאנשים להעלות נושאים ודעות שאילו היו צריכים להזדהות לא היו עושים כן. אולם בסך הכל, אני חש ששכרו יצא בהפסדו.
באופן אישי חששתי והיססתי טרם הכניסה לכתיבה באינטרנט. במשך שנים רבות כתבתי מאמרים רבים בעיתונות הכתובה לסוגיה. שם כללי המשחק היו ברורים - אני כתבתי את דבריי באופן גלוי תוך חשיפה והזדהות מלאה, וכך נהגו גם אלו שרצו להגיב. הם פרסמו מאמרי תגובה תחת שמם המלא, וכך - בין אם הסכימו או חלקו על דעתי - נוצר דיון תקשורתי ענייני ומכובד. הם ידעו מי הכותב. אני ידעתי מי המגיבים, וכך תוך כבוד הדדי התנהלו דיונים, בחלקם קשים ונוקבים.
האינטרנט שינה את כללי המשחק. מהצד שלי - אני מזדהה ושם את דעותיי, השקפותיי ואמונותיי באופן גלוי וחופשי בכיכר השוק, ועל השולחן. מבחינתי כללי המשחק נותרו כשהיו. אולם מצד הקוראים הכל השתנה. התפתחה תרבות שלמה של טוקבקיסטים, שבסיסה אנונימיות.
בהתחלה, מתוך כבוד עניין וסקרנות, הייתי קורא את התגובות, מתוך רצון אמיתי לקבל ולראות זוויות ראייה שונות, הערות והארות לגיטימיות, ובכך לנהל שיח ודיון ענייני.
הבעיה הייתה שלאחר זמן קצר הבנתי שחבל על הזמן. תחת מעטה האנונימיות אנשים מרשים לעצמם שפה אלימה וגסה, מרשים לעצמם לפגוע בגופו של אדם ולא להתייחס לגופו של עניין, אנשים מחרפים מנאצים ומגדפים, ויורדים לפעמים לדיוטות תחתונות של התייחסות. חלק מהתגובות מעידות על כותביהן שכלל לא קראו את המאמר, אלא האצבעות שלהן נעות על המקלדת באוטומט. הם רק רואים מי הכותב והתגובה כבר אוטומטית.
פעמים רבות לאחר שהייתי קורא את הטוקבקים, הייתי שואל את עצמי- האם המגיב או המגיבה, אילו היו יושבים מולי פנים אל פנים, אחד על אחד באופן אישי, גם היו מגיבים כך ומדברים בצורה ובשפה הזו? אם לא, אז למה הם מרשים לעצמם תחת מעטה האנונימיות האינטרנטית להשתמש בצורה ובשפה שבה הם משתמשים? האם האנונימיות היא במה להסרת כל עכבה? האם כללי הכבוד, הסובלנות והנימוס הבסיסיים אינם קיימים בעולם המאפשר אנונימיות?
אני כותב בגלוי ומזדהה, ושם את ראשי על השולחן מדי שבוע. מוכן לדיון ציבורי פתוח וחופשי. מנגד ניצבים בעלי מסווה על פניהם, ומנהלים קרב טוקבקיסטי שמבחינתי הוא חסר סיכוי. לך תתווכח עם כינוי.
התוצאה של הדינמיקה הזו לצערי היא של זלזול הדדי - הכותב כבר לא מתייחס ברצינות לטוקבקיסטים. בהתחלה הוא עוד מכיר חלק מהכינויים והסגנונות, אך לאט לאט כבר מפסיק בכלל לקרוא את התגובות ולהתייחס אליהן. מצד שני, גם הקוראים מבינים שהאוויר הוירטואלי רווי המלל הטוקבקיסטי האלים הזה חוזר אליהם כמו בומרנג, וחלקם או שמחריפים את הביטויים כדי למשוך תשומת לב, או שיוצאים מהמשחק.
יותר ויותר אני שומע אנשים המדברים על תרבות האינטרנט והטוקבקים, ואומרים אחד לשני - "עזוב, כבר מזמן הפסקתי להגיב", "בחייך, מי כבר מגיב... רק המשועממים והמשוגעים".
וחבל. חבל שמה שהייתה אמורה להיות במה מוכבדת וראויה הפכה לבמה להשתלחויות ואלימות. חבל שבמה שהייתה אמורה להיות כיכר שוק מכובדת, הפכה להיות באסטה חסרת כבוד עצמי. זה
מוציא את החשק לכותב לכתוב, מוציא את החשק לקרוא את התגובות, ומפחית את האמון ביכולת ליצור שיח רציני.
נכון שיש גם תגובות רציניות וראויות. נכון שיש גם תגובות הולמות ושלא כולם כך, ושלא נכון להכליל. אבל בסך הכל, ככותב, לצערי, תרבות הטוקבקיסטים לא נותנת לי עניין וחשק בכלל לקרוא את התגובות, ולא מאפשרת לי להתייחס ברצינות לדברים הנאמרים.
זה לא עניין ששני הצדדים צריכים לעשות משהו. הצד הכותב עושה את חלקו - כותב את דעתו ומזדהה. אפשר לא להסכים לאף מילה ואפשר למחוא כפיים - שתי התגובות לגיטימיות. מה שלא לגיטימי בעיניי זה להסתתר תחת מעטה האנונימיות האינטרנטית - ולהשתלח, לפגוע, וליצור מרחב מילולי רווי אלימות, שטחיות, ויצריות. מהבחינה הזו, דרך ארוכה עוד לפנינו עד שכיכר השוק הוירטואלית הזו תמלא את יעודה - להיות במה מכובדת ומכבדת למגוון הדעות, ההשקפות, האנשים והזרמים. חבל.
|
_a.jpg "צילום: ישראל ברדוגו")
