ישראל מאבדת עשרות ס"מ משטחה בכל שנה

הראל ברלין, בן 26 ממושב כפר מונש, נהרג במאי אשתקד כשחלק ממצוק הכורכר שליד חוף הים בנתניה התמוטט בשעה שישב מתחתיו. מותו הטראגי רק חידד את הדחיפות שבמציאת פתרון לשחיקה הגוברת של מצוקי הכורכר לאורך מישור החוף.

מסמך שהוכן עבור המשרד להגנת הסביבה ופרטיו נחשפים כאן לראשונה מגלה, כי המצוק במישור החוף נסוג מזרחה בקצב של עשרות סנטימטרים בכל שנה. על פי הערכות, בקצב הזה צפוי שטחה של המדינה לקטון בעוד כ-50 שנה בכמה אלפי דונמים, בגלל שהמצוקים יתמוטטו ויקרסו לתוך הים התיכון.

המסמך מזהיר כי על גבי המצוקים שלאורך החוף ניצבים בניינים רבי קומות, בתי מגורים, אתרי תיירות ואתרי מורשת שנמצאים כולם בסכנה אמיתית של התמוטטות אם לא תפעל המדינה לבצע את ההגנות הדרושות. על פי המסמך, עלות ביצוע ההגנות ואובדן הכנסות המדינה מפיתוח הנדל"ן בחוף בשל סכנת ההתמוטטות נאמדת בכ-800 מיליון שקל.

רבי קומות ובתים בסכנת התמוטטות 

המסמך חובר על ידי כותבי המרכז למדיניות סביבתית במכון ירושלים ובהכנתו השתתפו גיאולוגים, כלכלנים ומתכננים. בקרוב הוא יוגש לעיון ראשוני של חברי הוועדה לשמירה על הסביבה החופית.

זוהי הפעם הראשונה שמתקיימת בדיקה מקיפה של סוגיית התמוטטות המצוקים בחופי ישראל, שכוללת לא רק את הנזקים האפשריים לסביבה אלא גם אומדן של הנזק הכלכלי, התיירותי והנדל"ני שתגרום תופעת הטבע. זוהי גם הפעם הראשונה שבה מוצעות לממשלה דרכי התמודדות ותוכנית כוללת לכל האזור. 

רצועת המצוקים משתרעת בין חדרה לאשקלון, 45 ק"מ אורכה וכ-50 מטר רוחבה. בשטח הרצועה הצרה הזו ישנם כשבעה קילומטרים של חוף שעליהם בנייה עירונית מסיבית: רבי קומות, מבני ציבור, מבנים מסחריים ותיירותיים – כולם מצויים בסכנה בשל הנסיגה וההתפוררות המתמשכים. בחלק אחר של הרצועה מדובר על חופי רחצה פעילים מאוד – בהם חופי הים של גבעת אולגה, נתניה, הרצליה ואשקלון.

על פני ארבעה קילומטרים נוספים ישנם לא מעט בתי מגורים צמודי קרקע ביישובים כמו בית ינאי, הרצליה פיתוח ופלמחים. בקטע אחר, שאורכו דומה, מצויים עשרות אתרים ארכיאולוגיים ייחודיים וגם אתרי עתיקות ומורשת.

המצוקים עשויים ברובם מכורכר, אדמות חמרה וחול וההתפוררות שלהם נחשבת לתופעת טבע. היא נגרמת, בין היתר, בגלל השפעת המים על הסלעים שלרגלי המצוקים, וחדירת מים (גשמים למשל) לחרכים בחלקו העליון של המצוק.

המשמעות: הגבלת הבנייה מול הים

מבחינה כלכלית, החישוב כולל גם נזק למבנים הנמצאים על המצוק נזק לתשתיות (כבישים וצנרת מים וביוב) ופגיעה בשטחים בעלי ערך נדל"ני. במשרד להגנת הסביבה ציינו כי אחד הדברים המרכזיים שהמדינה תיאלץ לבצע יהיה הגבלת הבנייה לאורך רצועת החופים המצויה בסיכון.

חומה מגינה על המצוק באפולוניה (צילום: באדיבות עיריית הרצליה)

כך למשל, מוסדות התכנון יקבלו הנחיה שלא להסב שטחים פתוחים הסמוכים למצוקים לשטחי מגורים או שטחי מסחר ותיירות. על פי המסמך, מעריכים במשרד להגנת הסביבה כי יהיו גם מבנים שהמדינה תצטרך להרוס. 

אך הרס המצוקים אינו רק סוגיה כלכלית; הוא גורם גם נזק חמור לסביבה החופית. רצועת החוף שלמרגלות המצוק (וגם המצוק עצמו) נחשב למסדרון אקולוגי המסייע לשימור של מגוון של בעלי חיים וצמחיה במישור החוף. הוא מחבר בין שמורות טבע לשטחים פתוחים וערכיים אחרים. מבחינה זו, כל נסיגה של המצוק גורמת נזק לבתי הגידול באזור.

מה עושים? בונים חומות

בכל הקטעים שנמצאו כמועדים לסיכון מציע המסמך להציב הגנות פיזיות - בחלקן ימיות, במטרה לעצור את הגלים ובחלקן יבשתיות לרגלי המצוקים - דוגמת חומות בטון או סוללות. כך למשל הוחלט בתחילת השנה, חרף מחלוקת חריפה, להקים חומת הגנה לרגלי המצוק באפולוניה. מעל המצוק ניצב מבצר צלבני עתיק.

ההגנות הימיות הן למעשה מבנים ימיים מקבילים או ניצבים לחוף, שמונעים מהגלים לתקוף ישירות את בוהן המצוק. לצד זה, ממליצים כותבי המסמך להתקין מערכות לניטור שיתריעו על כל בעיה באזור וכן לשקול הזנה מלאכותית של חול לאורך החופים. כדי לעשות זאת, תצטרך המדינה לכרות חול בכמויות גדולות, חלקו - כך על פי המסמך - באמצעות כרייה תת ימית במרחק של כ-30 קילומטר מהחוף. 

כמה יעלה למגן את אזור המצוקים? החישוב שנערך במשרד להגנת הסביבה, מצא כי כל קילומטר של הגנה יעלה בין 30-35 מיליון שקלים ועשוי להימשך כ-20 שנה.