קטנים מדי להצגות לא טובות

היה קשה לעמוד מול "כל הכיתה". הלכנו. היכל התרבות בפריפריה הצפונית שלנו נמלא לקראת השעה היעודה בהמוני זאטוטים בחיתולים שהתרוצצו כה וכה בחברת אמהות שבאו להשגיח על האחים הבוגרים שלהם ולזכות בתקווה של שעתיים-שקט. היו גם שניים-שלושה אבות בין מאות האנשים שהתקבצו ברחבה, והיו כמובן המון מצלמות סלולריות: כשההמולה של כולם שככה, אלה נשלפו מיד. אחרי הכל, האריה הפחדן הוא ניר ("נירו") לוי ודורותי היא מיכל אמדורסקי וכיוון שאין סיכוי סביר להיתקל בהם בבתי הקפה של עירנו המנומנמת, יש להנציח את המפגש לתועלת שיחת הברזיה הבאה. במילים אחרות, מתברר שבליבה של כל אם כמעט שוכן צלם פפראצי מתוסכל.

לזכותה של בתי צריך לומר שלא ידעה מי השניים האלה. התנסויותיה בטלויזיה למבוגרים מסתכמות ב"כוכב נולד", אבל גם שם אין לה מושג מי נגד מי: כבר בשיר השני היא נרדמת. לשם כך טרחו הוגי המחזה לשלב בתוכו בדיחה על חשבונה של אמדורסקי, משהו בנוסח "מה את חושבת לך, כאן זה לא רוקדים עם כוכבים". צחוק רם של האמהות והעדר תגובה של הקטנטנים העידו שהבדיחה הצליחה, ועפה מעל ראשיהם הענוגים של הצופים שבאו לראות איש מפח, דחליל ואריה פחדן – וטוטו אמיתי אחד. כלבלב שקט להפליא טייל על הבמה ביחד עם דורותי, לא נבהל מן האפקטים – עשן ושלג והמון רעש ותפאורה מינימליסטית ולא מושקעת – והתבונן בקהל בשלווה עילאית.

שלווה אינה בדיוק מצרך נפוץ במדיום הבידורי הזה, שאמור לקרב ילדים אל אמנות התיאטרון המסחרי במינימום אמצעים ובמקסימום ווליום. אינני יודעת מי המציא את המוסכמה, שכדי שילדים יקשיבו צריך לצעוק וכדי שילדים ייהנו צריך לדקלם טקסט בניגון מלאכותי לעילא ומלא עליצות מזויפת. ללא ספק, זה עובד – אבל צריך לתהות אם זה לא עובד גם אחרת, בהגשה שמכבדת יותר את יכולת ההבנה של אנשים צעירים ונמוכים ואת האפשרות שלהם להבין גם אינטונציה אנושית נורמאלית.

בתוך האילוצים האלה, צריך לומר שהשחקנים עשו כמיטב יכולתם, ומיכל אמדורסקי הפליאה לרתק את הטף בשירה (הם עוד לא יודעים פלייבק מהו) ובמחול, ובכל פעם שביצעה פירואט נאה על הבמה ושמלתה התנופפה וראו לה את המכנסיים הקצרים שמתחת, הבנים שבקהל ציחקקו בחמדה. הקטנה סברה שמדובר בדורותי מזוייפת, שכן זו האמיתית – כלומר, הדמות הבדיונית בספר שקראתי לה בהמשכים – בכלל לא רוקדת, אבל כיוון שדורותי שעל הבמה רקדה יפה כל כך, אפשר לסלוח לה על כך שהיא עושה דברים שלא כתובים בספר.

רציתי לומר לבתי משהו על חירות היצירה וחופש העיבוד, ועוד משהו על איכות ועל הקלות בה מזלזלים בילדים כשמציעים להם מוצרים מסחריים נחותים שמתחפשים לאמנות, אבל אי אפשר היה להתעלם מעיניה המשתאות ומעוצמת הריכוז שלה. יש שיחות, אמרתי לעצמי, שצריך לדחות לשנה-שנתיים. לא נקלקל לה את השמחה.

הסוף היה טוב, כמובן. מאות זאטוטים ואמהות מרוצים להפליא יצאו מן האולם בתחושה הברורה שהסדר הטוב שב אל כנו, דורותי חזרה לקנזס וגיבוריו המרתקים של פרנק ל. באום זכו כאחד במשאלת ליבו הגדולה ביותר. בדרך החוצה נרשמו פגישות מרגשות עם הנציגות הבודדות של "כל הכיתה" שאכן הגיעו להצגה. הן סיכמו ביניהן שהיה ככה-ככה, ובתי אמרה שיכול להיות שהן באמת כבר גדולות מדי להצגות ילדים. לא, אמרתי לה, אין דבר כזה: אתן פשוט גדולות מדי להצגות לא מספיק טובות.